בתרים

a:2:{i:0;a:3:{s:5:"title";s:13:"גב הספר";s:2:"id";s:13:"גב-הספר";s:7:"content";s:0:"";}i:1;a:3:{s:5:"title";s:21:"א. הארץ הזאת";s:2:"id";s:20:"א-הארץ-הזאת";s:7:"content";s:6169:"מעבר לעץ הזית, אדון ויתקין הולך אל החלקות הרחוקות לפתוח מים בפרדס שלו. פעם הוא היה איש חשוב בהתיישבות, חפר תעלות והלחים צינורות שלושה צול מפלדה, כך סיפרו, גם הביא כבשים מרינו לבשר. כבשים הם גידול חשוב שמנצל כל מיני אדמות שלא כדאי להשתמש לגידולי שדה או מטעים. איצ' אמר שדווקא אפשר, למשל לשתול איקליפטוסים לכריתה. מהגזעים עושים קרשים או מחממים את הבתים בחורף, ועוד יתרון, שיותר קשה לערבים לגנוב. אבל כולם התווכחו איתו בצעקות, איך יכול להשוות את ההכנסות. אי אפשר להתפרנס מאיקליפטוסים, ומבשר כן והצמר תוספת. כך בזמן שמתכנסים תחת האזדרכת שליד המחלבה ומתלחשים בהתפעלות שהנה רכש עוד משאבה, עוד קו מים שייתן לאנשים שם פרנסה. שם, זאת אומרת בשממה, מקום שעוד לא החליטו איך לקרוא, ורק השם בערבית שמבטאים במין חרחור צרוד של מומחים, עין סוחוב או ביר גרוף. כך.

היום כבר אף אחד לא צריך אותו, גם לא את החקלאות שרק מבזבזת מי שתייה יקרים ומזהמת את התהום ברעל מתיל ברומיד. גם לא את הכפר הזה שלנו. כשאדון ויתקין עובר אני צועק אליו, היי, אדון ויתקין, אף אחד כבר לא צריך אותך. הוא ממשיך ללכת, לא עונה, אפילו לא מפנה את הראש, אבל בפנים בטח חושב, ילד מפגר (מילה מכוערת שאסור להגיד). אבא אומר שנהיו ארוכים מדי החיים, לא מתאימים לדרך שבחר לעצמו הבן אדם כשהיה צעיר. אז פתאום צריך לחפש ענף חדש להתפרנס, פעם ירקות ותפוזים, אחר כך חממות פרחים, וכשנגמרות גם הן, אולי תיקון מרססים ושעוני מים. הכול הצגות, אומר אבא, ויכולים לפנות לסתם תעסוקות, מסחר בכלי בית ומכשירי חשמל, והכי הרבה, נהגים. הצרה, הוא אומר, שבשביל עסקים צריך ראש צעיר, לא כזה שכמו צינור חלוד, רק תזיז ויתחיל לנזול. חבל על המאמץ, אומר אבא. הראש שלי דווקא צעיר, בכל זאת מדפיס לאט, מילה ועוד מילה, וכל הזמן טועה ומוכרח למחוק ושוב. השיטה באצבע אחת לא טובה לקצב, הכי הרבה עמוד ליום.

אם תצטרך, אני מציע לו, אבל רק מכתבים קצרים. את השאר לבקש מברכק'ה שממש זריזה, ושמחה לקפוץ למזכירות בערב, אחרי העבודה.

(שמחה לבוא לעזור כי בלי בעל).

בזמן האחרון אני כותב בעיקר על הערבים, אבל בעט או בעיפרון. פעם היו המון. הגיעו בבוקר בטנדרים גרוטאות, או ברגל מכפר חנון, ומהר התפזרו לחצרות לעשות כל מה שצריך, בבת אחת הפעילו את הברזים, וצעקות בשפה שטובה להוביל פרות, שפת קריאות, לא מילים. בבית הכנסת אבא הזהיר שיהיה רע, כי כבר לא כדאי לעשות בעצמך שום דבר, רק לקום בשמונה ולחלק הוראות, תעשה כך ואת תלכי לקטוף.

נהיינו כולנו מנהלים, אומר אבא.

שטרוייכלר ביקש לדעת מה כל כך נורא בלהיות מנהלים, הרי זו השאיפה הכי טבעית, ואז אינך סחוט בערב ונשאר כוח לעשות כיחי כיחי. כולם צחקו, ואבא אמר שעם הכרס של שטרוייכלר לא בטוח שימצא שותפות לחגיגות שלו. בסוף גם את הילדים יעשו לך הפועלים.

יש לשטרוייכלר צורה של שק תערובת שכיווצו יחד את הקצוות מלמעלה, כרכו בחבל ויצאה צורת כרבולת. גוף בלון על רגליים קצרות ובלי צוואר. כאלה אצלנו הרוב, מתחיל בילדים רזים, ולאט לאט מתמלא במותניים ובבטן, חבילות קשורות בחגורה שלא ייפלו המכנסיים. זה הגברים. ואצל הנשים בעיקר באחוריים, לכן כאילו נדבק ולא באמת שלהן, לא מרגישות את היד של בנזו שמלטפת כאילו סתם, תנועת חיבה. היה באסיפה שדנו על הקורות מבטון של לופו, ומרוב צעקות לא היה אפשר לשמוע מה אומרים. ראשונים התפרצו אל שולחן הוועד הבנים של לופו, ואחריהם כל התומכים משני הצדדים, נדחקו צפופים, ובנזו צעק לאברום להקשיב לטענות של סניורה, להסברים שלה, אם לא תקשיב איך תבין, והיד שלו זוחלת אליה כמו משענת, לעודד שלא תוותר. סגר את הדרך, צווחה סניורה, מתאמצת לעבור את החומה שמסביב לשולחן. שמעת, צעק בנזו, סגר את הדרך, וראיתי איך חופר לה עם האצבעות, כמעט צובט. אבא שלי, שקוראים חכם אברום, הכה בשולחן בכוח, איים לנעול את האסיפה אם לא תחזרו כולכם למקומות. מהצד שלו לא היה אפשר לראות, אבל אולי לנחש. אזהרה אחרונה, הכריז אבא, אבל ידעתי שסתם, מתאמץ לחינם, כי כבר בלי יראת כבוד. נלך, קרא לי, לפני שיורידו הפראים את השלטר.

(שלטר זה הידית שמדליקים את האור ומכבים).";}}