בסמטאות בגדאד

עד שקמה המדינה היהודית לא היה דבר שיכול לפגוע ביחסים הטובים ששררו בין הערבים ליהודים" – אמר פייסל, מלך סעודיה, לקיסינג'ר, שר החוץ האמריקני בנובמבר 1973. פייסל לא היה היחיד שתיאר בצבעים ורודים את היחסים בין יהודים לערבים תחת שלטון האסלאם. רבים התפעלו מן האידיליה שנרקמה במרוצת הדורות בין שני העמים. וזו הפכה, לפי אפנת הזמן, לאחד המיתוסים בימינו.אכן, מרבים להעטות על נוף המזרח הילה קסומה של רומנטיקה, אקזוטיקה ומיסטיקה. ובאמת יש בו בנוף הזה מידות נאצלות של חכמה ותבונה שהולידו בעבר ציוויליזציות מפוארות. אבל כל המידות המופלאות האלה לא נטרלו, בחשבון היסטורי, את תופעת הקבע שדבקה בנוף הקסום הזה: מלחמת גוג ומגוג, שבה הנקמה חשובה מן הסליחה, הקנאות עדיפה על הסובלנות והחרב, סמל הגבורה והגבריות, היא הפוסקת בין אדם לחברו.בנוף דמים אכזר ומנוכר כזה הופך האדם לחפץ. חיי הפרט, לעתים חיי הקהילה, מאבדים את משמעותם. הרג המוני של ערבים בידי ערבים נחשב כדבר של מה בכך. פוגרום ביהודים מצטייר כגזרת שמים שמחוץ לשליטת אדם. אפילו מזמורי ישועה ל"עושה שלום במרומיו", שבני המזרח כה היטיבו להגות ולשנן, מתנגנים כהמנון מוות איטי ומייסר על אפסותו של האדם.לפני יותר מ-50 שנה נתקבעה בגדאד בתודעתי כזירה של גרדומים ופרעות, כעיר חטאים טובעת, שצללה כמו הטיטניק אל קרקעית האוקיינוס ונותרה שם, בודדה ומודחקת, בדיוק כפי שעזבתי אותה בפברואר 1950. הספר "בסמטאות בגדאד" חוזר לאותה תקופה ומתאר את קורותיה וגיבוריה דרך הפריזמה הביוגרפית של שבט כליף-פתאל. התוצאה המוגשת בספר זה היא מעין רקויאם על חיי היהודים בעיראק, וכתב אישום כלפי החברה והממשל העיראקים.