בית על הגב

a:2:{i:0;a:3:{s:5:"title";s:13:"גב הספר";s:2:"id";s:13:"גב-הספר";s:7:"content";s:0:"";}i:1;a:3:{s:5:"title";s:8:"עלמה";s:2:"id";s:8:"עלמה";s:7:"content";s:5259:"יום רביעי

28 בפברואר, י' באדר

עלמה

עלמה משוטטת הלוך ושוב מול החלונות הפונים לרחוב. לפתע היא נסוגה ומוצאת מחסה לצד החלון. לפעמים נדמה לה שגידי עוקב אחריה מפינת הרחוב, ולפעמים דימתה שהיא רואה אותו גם חומק במסדרון המחלקה ממול, אולי כמין הזיה או משאלת לב מודחקת. כשהיא מציצה שוב, דמותו של גידי איננה. פיקוס בנימיני ענק, בּוּגַנוויליה פרועה. הרבה גרניומים שעליהם צהובים. שרידי פריחה שעבר זמנה בעציצי בטון אפורים. חריקת בלמים. קללות. מכונית אדומה עוזבת בשעטה. על הכביש, מיותם, נשאר פגר חתול שחור.

היא נעצרת על יד המיטה. אל הדופן הקדמית שלה מוצמד גיליון מעקב. באדום, באותיות בולטות כתוב:

CAVE PENICILLIN

רגישות לפניצילין

שם החולה: גרינברג יצחק תאריך: 25.11.07

גיליון ציור אחר גיליון ציור היא הוציאה מתחת ידיה, מנסה להנציח את הגוף הצנום הלכוד בין שני סדיני אביב פרחוניים, מהודק אל צינורות יניקה, הזנה וניקוז. לפעמים נדמה לה שהיא שומעת גם את הטיפות הנופלות בין צלילי המפוח העולה והיורד ובין צפצופי ההתרעה. עליה, עלמה גרינברג, מוטלת אחריות שלא ישבות חלילה עולם שלם של טכנולוגיה רפואית מתקדמת, שמכוחה בלבד אביה, יצחק, מתקיים.

החוצה, פנימה, לכל אורכו של המסדרון ובחזרה. עוד שעתיים תמימות עד להתרוצצות האחיות, כמו בכל בוקר. במחלקה יום רודף יום. שלושה חודשים תמימים היא כבר כאן, משגיחה. תשעים ושתיים השכמות, או במדויק, תשעים ושתיים פחות שלוש. שגרת הרחצה וסידור המיטה בבוקר קשה לה במיוחד. היא כואבת עם האב, אולי במקומו, ומנסה לרכך בחיוכה את מגע ידיהן של המטפלות.

היא מוציאה מחברת ועפרון פחם ומתחילה לרשום ביד מורגלת. עציצים אפורים בצדי כביש מצולק, גופת חתול שחור, עדיין מפרפרת. ביד מאומנת היא קולעת את הדף המעוך אל הפח.

הציורים שלה. בכל פעם היא מציינת על המעטפה את אותו השם, שאלתיאל גרינברג, אחיו התאום של אביה. קודם, לפני חמישה חודשים בלבד, היא עוד הפנתה אותם אל גידי, בעלה. מאז נפרדה ממנו הפך הדוד לנמען יחיד לציוריה.

מהמסדרון נשמעת צליעה. עיניה פונות בתקווה, אך לפני שדמות ההולך מתגלה בפתח היא ממקדת אותן שוב באביה הגוסס. אין סיכוי. הדוד לא יעז לראות את המראות, לא להריח, לא לשמוע ובעיקר לא להתייצב פנים אל פנים. לדוד עולם משלו, הוא טווה אותו שתי וערב מחוטי מילים נבחרות, מדבר אל עצמו ועם עצמו. מתווכח עם אביה גם כיום, מדבר אתו מתוך מוחו, פעם בקולו ופעם בקולו של יצחק. מאז תמך במשאלתה של ריקי, אשתו, לנסוע לארצות הברית מצבו של הדוד שאלתיאל רק הולך ומידרדר. היא יודעת שאיננה אשת מילים. כוחה בציוריה. אלו הם שלוחיה המנסים למצוא סדק, פתח בקונכייה שהתעטף בה, ולשלשל דרכו חוט מקשר בין הדוד לבין המציאות שבה חי תאום נפשו.

בתחילה חשבה שדינם של ציוריה להיות יריות סרק באפלה. אך לאחרונה, באופן בלתי צפוי, החלה לקבל מהדוד תגובות. רחלי, אחותה הצעירה, משמשת דוורית נאמנה. עלמה מחכה בקוצר רוח לתוספות שהוא משרבט אל תוך ציוריה, מנסה לפענח אותן, לחשוף נימי רגש חבויים.

הדוד שאלתיאל הוא האמן במשפחה. מסיבה עלומה כלשהי הוא פנה עורף למכחוליו ושקע במחקר עיוני. לצייר את הצב הירוק שפסים שחורים חורצים את שריונו הייתה משימת הציור הראשונה שעלמה הציבה לעצמה, ורק בזכות הדוד יכלה לה.

בציורה של עלמה, הקריש שפגע באביה מתנשא כצונמי מאיים המציף בתים ומפיצם לכל עבר. היא חרדה במיוחד לרחלי, אחותה הצעירה. הקִרבה ביניהן הלכה והתעצמה מאז מות אִמן.";}}