עזה כמוות – סיפורי אהבה

זה היה ערב באביב שנת...182. רומא כולה היתה כמרקחה: הדוכס דה ב***, אותו בנקאי מפורסם, זימן נשף ריקודים בארמונו החדש אשר בכיכר ונציה. מיטב אָמנויותיה של איטליה, כל מותרותיהן והדרן של פאריס ושל לונדון חברו יחד כדי לפאר את הארמון הזה. הקהל נהר מכל עבר. בנות האצולה של אנגליה, יפהפיות בלונדיות קרירות, תחבלו תחבולות כיצד לזכות בהזמנה לנשף; הן הגיעו בהמוניהן. בין אלה לבין היפות בנשות רומא קמה תחרות על פרס היופי. נערה צעירה, שברק עיניה ושׂערה בגוֹן ההוֹבנֶה העידו עליה שרומאית היא, נכנסה שעונה על זרוע אביה. מבטי הכול עקבו אחריה. כל תנועה מתנועותיה אמרה גאווה עילאית.ניכר היה כי הזרים הנכנסים לשם משתאים מאוד לנוכח הדר הנשף. "משתאותיו של שום מלך ממלכי אירופה אינם משתווים כלל לנשף הזה", אמרו איש לרעהו.מלכים אינם בונים לעצמם ארמונות בסגנון האדריכלות הרומית, ולנשפיהם הם נאלצים להזמין את הגבירות מן האצולה הגבוהה של חצרם. הדוכס דה ב*** מזמין רק את הנשים היפות. אותו ערב הצליח במיוחד בבחירותיו: דומה היה כי הגברים אחוזי התפעלות. צריך היה להחליט מי מבין נשים מצודדות כה רבות היא היפה ביותר. זמןֿמה נותרה השאלה בלא הכרעה. אך בסופו של דבר הוכרזה הנסיכה ואנינה ואניני, אותה נערה צעירה בעלת שיער שחור ועיני להבה, כמלכת הנשף. מיד נטשו נחילי הזרים והרומאים הצעירים את כל הטרקלינים האחרים וגדשו עד אפס מקום את הטרקלין שבו שהתה היא.אביה, הנסיך דון אַזדרוּבַּלֶה וָאניני, דרש כי תרקוד תחילה עם שני שליטים מגרמניה. אחרֿכך נענתה להזמנותיהם של כמה אנגלים יפי תואר ורמי יחש מאוד; הופעתם הנוקשה שִעממה אותה. דומה היה כי היא נהנית יותר לייסר את ליוויו סאווֶלי הצעיר, שנראה מאוהב בה מאוד. היה זה הצעיר הזוהר ביותר ברומא, ויתר על כן אף הוא היה נסיך. אך אילו נתן לו מישהו לקרוא רומן, הוא היה משליך את הספר מידיו אחרי עשרים עמודים ואומר כי הקריאה בו גורמת לו כאב ראש. זה היה חיסרון בעיניה של ואנינה.לקראת חצות התפשטה שמועה בנשף, ועוררה התרגשות לא מעטה. קַרבּוֹנארוֹ[1] צעיר, שהיה כלוא בטירת סנט אנג'לו,[2] נמלט משם בעצם הערב הזה עוטה תחפושת, ובהגיעו אל עמדת המשמר האחרונה תקף את החיילים בפגיון כשהוא מוכיח אומץ לב ותעוזה מפליאה. אבל גם הוא עצמו נפצע, ועתה מתחקים השוטרים על עקבותיו ברחובות על פי סימני הדם שהותיר, ויש תקווה כי ישוב וייתפס.[1] הקרבונארי (Carbonari) היו קבוצה מחתרתית של לוחמי חופש שנאבקו לשחרור איטליה מעוּלה של אוסטריה. הם נקראו כך משום שפגישותיהם הסודיות התקיימו ביערות והם התחזו לפחמים (מוכרי פחם). הם היו מאורגנים בתאים של עשרים איש בתא (venta).[2] מבנה עתיק ברומא על שפת הטיבר, שנבנה כמאוזוליאום לקיסר אדריאנוס. במאה ה-15 שונה המבנה לטירה ושימש את האפיפיורים ברומא לצרכים שונים, לרבות ביתֿכלא.