אריות ברחוב הירקון

a:2:{i:0;a:3:{s:5:"title";s:13:"גב הספר";s:2:"id";s:13:"גב-הספר";s:7:"content";s:0:"";}i:1;a:3:{s:5:"title";s:51:"מחרוזתה של זמרת: במקום הקדמה";s:2:"id";s:50:"מחרוזתה-של-זמרת-במקום-הקדמה";s:7:"content";s:2012:"מחרוזתה של זמרת: במקום הקדמה

ערב אחד בחורף 2013 האזנתי לקונצרט בטלוויזיה. תזמורת קונצרטחבאו מאמסטרדם, בניצוחו של מאריס יאנסנס, ניגנה את הסימפוניה השנייה של גוסטב מהלר. בקדמת הבמה, ליד דוכנו של המנצח, ניצבו שתי הסולניות. זמרות לא מפורסמות. הסופרן, אנגלייה גבוהתֿקומה, לבשה שמלה כחולה, ארוכה, סולידית, סגורה סביב צווארה.

כלֿאימת שהטלוויזיה הקרינה צילוםֿתקריב שלה, שמתי לב אל מחרוזת גדולה שגלשה מעורפה אל חזה, על הבד הכחול של שמלתה. במחרוזת, כל חרוז היה שונה מהאחרים: בחומר, בצורה, בגודל, בגוונים, בעיצוב. לכאורה, לא היה מכנה משותף בין הבדידים. אבל, במציאות יצר שילובם יחד תמונה ססגונית. אולי מיקרוקוסמוס.

תמונת המחרוזת נותרה חרוטה בזיכרוני. חלפו ימים אחדים עד שאמרתי לעצמי: מה שעשו אותם אמן או אמנית, בקרמיקה, זכוכית, מתכת ועץ, הרי ניתן לעשותו גם בכתב – בחיבור בדידים שונים זה מזה, מהחיים, מהמציאות. נטלתי סיפורי אנשים ומעשים שהיו כאן בעבר המצטייר כרחוק למדי, בששים השנים הראשונות של המאה העשרים. סיפורי אנשים ואירועים, שעל חלקם כתבתי לאורך שנים בזמןֿאמת בטורַי בהארץ, ואחרים שדליתי בשנים האחרונות בתחקירי וחיפושי במקורות שונים.

זאת המחרוזת שלי. מקווה שלאחר שתקראו תחושו שהיא גם שלכם.

נתן דונביץ'.

תל אביב, אביב 2013.";}}