אהבה – הבית הנשכח

רצוני לכתוב על בית, על אנשים שנכנסו לתוכו, נישאו לתוכו, גורשו לתוכו. על אודות אנשים שחיו בבית הזה, הבריאו בו, קיוו, שנאו, נפטרו. אנשים שלמדו בו, לימדו בו, עזבו אותו, נאלצו לעזבו, גורשו מתוכו, נישאו מתוכו, ברחו ממנו בריצה, קפצו מחלונותיו. אנשים שלא שכחו את הבית, שנשאו את זכרו אתם עד לגבול המדבר.אני הייתי בת ארבע-עשרה, ובאתי לתוך הבית כיוון שאז היה בית הספר התיכון המורחב על שם מאקס פּלאנק. במשך ארבע שנים נסעתי בכל יום לימודים בחשמלית מתחנת נידר-שונהאוזן אל תחנת ברלין-מרכז.לפני כן לא ראיתי מעודי מין רחוב כזה.הוא נראה לי צר, אפלולי: חזיתות הבתים התקלפו, הריקבון זחל בקירות כפצעים מודלקים וחשף שאריות של צבע ישן ושל כתובות. מאחורי החזיתות ניחשתי שישנם חיים.בקטע הקצר של רחוב אוגוסט שבין רחוב טוכולסקי לרחוב גרוסה-האמבורגר היו שלושה בתי ספר, אולי אפילו ארבעה. אך התושבים האמיתיים של רחוב אוגוסט היו נשים זקנות שהציצו מן החלונות, שיצאו לענייניהן עם שקיות פרחוניות או תיקים מפלסטיק, או עמדו שתיים-שתיים לפני הבתים, לפני הכניסות האטומות של חנויות שנסגרו מזמן. לא נראה שגברים היו קשורים לזקנות האלה.בית הספר שלי היה שונה מאוד מחמשת בתי הספר הברלינאים שהכרתי עד אז. הוא נראה אחרת, גם הריח היה שונה.