ספרי יעקב – או המסע הגדול דרך שבעה גבולות, חמש שפות ושלוש דתות מרכזיות

פרולוג

פיסת הנייר נבלעה ונעצרה בוושט, קרוב ללב. היא סופגת רוק. הדיו השחורה שהוכנה במיוחד מתפרקת לאִטה והאותיות מאבדות את צורתן. בגוף האדם מתפרקת המילה לשניים: לחומר ולמהות. כאשר נעלם החומר, מאפשרת המהות שנותרה עתה ללא צורה לרקמות הגוף להכילה, שכן המהות מחפשת תמיד מוביל חומרי, גם אם עלול הדבר לגרום לאסונות רבים.

יֶנְטֶה מתעוררת, והרי היא כבר כמעט מתה. היא מרגישה זאת עכשיו בבירור; זה כמו כאב, כמו זרימה של נהר, כמו רעד, לחץ, תנועה.

רטט עדין חוזר אל סביבת הלב, פעימותיו חלשות אך קצובות, הלב בטוח בעצמו. אל החזה השדוף, הגרמי של ינטה שוב זורם חום. ינטה ממצמצת ורק בקושי פוקחת את עיניה. היא רואה את אלישע שור רוכן מעליה, פניו מודאגות. היא מנסה לחייך אליו, אך אין לה שליטה מספקת בפניה. גביניו של אלישע שור קפוצים, הוא מביט בה בטרוניה. שפתיו נעות, אך לאוזניה של ינטה לא מגיע קולו. מאי שם מופיעות ידיים – כפות ידיו הגדולות של שור הזקן מגיעות אל צווארה ונודדות אל מתחת לשמיכה הקלה. בתנועות גמלוניות מנסה שור להפוך את הגוף חסר התנועה על צִדו ולהציץ על הסדין שמתחתיו. לא, ינטה לא חשה במאמציו, היא חשה רק חום ונוכחות של גבר מזוקן ומזיע.

ואחר כך, פתאום, כמו בגלל מכה, ינטה מתבוננת בכל מלמעלה, היא מביטה בעצמה ובקדקוד המקריח של שור, שכובעו נשמט תוך כדי ההתגוששות עם גופה.

ומעתה תמיד יהיה כך – ינטה רואה הכול.