12 כסאות

בֶּזֶנְצ'וּק וה"נִימְפוֹת"בעיר המחוז N היו מספרות ובתי לוויות כה רבים, שנדמָה כי תושבי העיר נולדו אך ורק כדי להתגלח, להסתפר, להזליף על ראשיהם מי קולון ומיד למות. לאמיתו של דבר, הבריות בעיר המחוז N נולדו, התגלחו ומתו לעתים רחוקות למדי. חייה של העיר N היו שקטים ביותר. ערבי האביב היו יפים עד להתמוגג, הרפש נצץ לאור הירח כמו אַנְטְרָצִיט, וכל צעירי העיר היו מאוהבים כל כך במזכירת הוועד המקומי של אנשי השירותים העירוניים, שהדבר הפריע לה לגבות דמי חבר.

שאלות של אהבה ומוות לא הטרידו את איפּוֹליט מַטבֶייֶביץ' ווֹרוֹבְּייָנינוֹב,[1] אף על פי שמתוקף תפקידו היה מופקד על השאלות הללו מתשע בבוקר ועד חמש בערב מדי יום, עם הפסקה של חצי שעה לארוחת בוקר.בבקרים, לאחר ששתה את המנה היומית של חלב רתוח מכוס שכמו כוסתה נימים דקים של כפור, שאותה הגישה לו קלַבְדִיָה איבָנובנה, היה יוצא מהבית הקטן החשוךֿלמחצה אל הרחוב הנפתח לרווחה, מוצף באור אביבי פלאי, על שם החבר גוּבֶּרנסקי. היה זה הנעים שברחובות אשר עשויים להזדמן בערי המחוז. משמאל הכסיפו מאחורי זגוגיות גַליות ירקרקות ארונות הקבורה של בית הלוויות "נִימְפה". מימין הסבו בקדרות, מאחורי חלונות קטנים שמֶרֶק לאיטום נשר מהם, ארונותיו המאובקים והמשעממים, מעץ אלון, של המומחה להתקנת ארונות קבורה בֶּזֶנצ'וּק. הלאה משם הבטיח ה"ספּר-אומן פייר וקונסטנטין" לנזקקים לשירותיו "טיפוח ציפורניים" ו"אוֹנדוּליאנסיוֹן[2] בבית הלקוח". עוד הלאה משם התמקם בית מלון ובתוכו מספרה, ומאחוריו עמד במגרש גדול וריק עגל צהוב חוורוור וליקק ברוך שלט חלוד שהיה שעוּן אל שער אשר הזדקר ביחידות: "המשרד לשירותי קבורה - ברוכים הבאים".

בתי המלאכה לצורכי לוויות היו אמנם רבים, אך מספר הלקוחות היה צנוע. "ברוכים הבאים" התמוטט שלוש שנים לפני שאיפוליט מטבייביץ' השתקע בעיר N, והמומחה בזנצ'וק היה מכור לטיפה המרה ואפילו ניסה פעם למשכן בבית-עבוט את ארון הקבורה הנאה ביותר שלו, מחלון התצוגה.האנשים בעיר N היו מתים לעתים רחוקות, ואיפוליט מטבייביץ' היטיב לדעת זאת יותר מכל אדם אחר, מפני שעבד בלשכה למרשם אוכלוסין, והיה ממונה בה על המדור לרישום מקרי המוות והנישואין.שולחן העבודה של איפוליט מטבייביץ' היה דומה למצבת קבר ישנה. את פינתו השמאלית כילו עכברושים. רגליו החלושות התנודדו תחת כובדם של קלסרים תפוחים בגון הטבק, מלאים ברשומות שניתן היה לדלות מהן את כל המידע הקיים על תושבי העיר N לדורותיהם, ועל אילנות היוחסין אשר הצמיחה הקרקע המחוזית הדלה.

ביום שישי, 15 באפריל 1927, התעורר איפוליט מטבייביץ', כהרגלו, בשבע וחצי, ומיד דחק את אפו לתוך משקפי מצבט מיושנים עם גשר מזהב. הוא לא נהג להרכיב משקפיים עם זרועות. פעם, לאחר שהחליט שאין זה היגייני להרכיב משקפי מצבט, שׂם איפוליט מטבייביץ' פעמיו אל האופטיקאי וקנה לו משקפיים בלי מסגרת, עם זרועות מוזהבות. המשקפיים מצאו חן בעיניו ממבט ראשון, אבל אשתו (זה היה סמוך למותה) סברה שבמשקפיים הוא דומה כשתי טיפות מים למיליוּקוֹב,[3] והוא נתן את המשקפיים במתנה לחצרן. החצרן, אף על פי שלא סבל מקוצר ראייה, התרגל אל המשקפיים והרכיב אותם בהנאה."בּוֹנז'וּר!" זמרר איפוליט מטבייביץ' לעצמו, שעה ששלשל את רגליו מן המיטה. אמירת "בונז'ור" הצביעה על כך, שאיפוליט מטבייביץ' התעורר במצב רוח טוב. "גוּט מוֹרגֶן" שנאמר בשעת היקיצה פירושו היה בדרך כלל שהכבד נותן את אותותיו, שחמישים ושתיים שנים אינן דבר של מה בכך ושמזג האוויר היום טחוב.איפוליט מטבייביץ' השחיל את רגליו הכחושות לתוך מכנסיים שנתפרו לפי הזמנה לפני המלחמה, קשר אותם ברצועות בד סמוך לקרסוליים ושקע לתוך מגפיים רכים קצרים, בעלי חרטומים מרובעים וצרים. כעבור חמש דקות היה איפוליט מטבייביץ' מעוטר במותניית פיקֶה כעין הלְבָנָה, זרועה כוכבי כסף זעירים, ומקטורן מצמר, בוהק בשלל צבעים. לאחר שניער מציצת השיבה שלו את אגלי הטל שנותרו שם לאחר הרחצה, הניע איפוליט מטבייביץ' בשפמו כארי המתגבר, מישש בהיסוס את סנטרו המחוספס, העביר את המברשת בשערותיו הגזוזות שגונן כגון האלומיניום, ובחיוך מנומס ואומר כבוד פסע פסיעה לקראת חמותו קלבדיה איבנובנה, שנכנסה אותו רגע לחדר."אֶפּוֹלֶֿט," רעמה, "חלום רע חלמתי היום."המילה "חלום" נהגתה בהטעמה צרפתית.איפוליט מטבייביץ' סקר את חמותו מלמעלה למטה. קומתו הגיעה למאה שמונים וחמישה סנטימטרים, ומגובה כזה היה לו קל ונוח לנהוג בחמותו בזלזולֿמה.

קלבדיה איבנובנה המשיכה:"ראיתי את מָארִי המנוחה בשיער פזור ובאבנט של זהב." רעם התותחים בקולה של קלבדיה איבנובנה הרעיד את המנורה התלויה מברזל יציקה עם המשקולת מכדור ברזל, הרסס וקישוטי הזכוכית המאובקים."אני מאוד מודאגת. אני חוששת שמא יקרה משהו."

המילים האחרונות הדהדו כה חזק, שהתסרוקת הרבועה על ראשו של איפוליט מטבייביץ' התנועעה כה וכה. הוא העווה את פניו ואמר, מבטא את מילותיו בחדות ובבירור:"לא יקרה שום דבר, מָאמָא. שילמת כבר את אגרת המים?"התברר שאגרת המים לא שולמה. גם הערדליים לא נרחצו. איפוליט מטבייביץ' לא אהב את חמותו. קלבדיה איבנובנה היתה טיפשה, וזִקְנָתה לא הותירה עוד מקום לתקווה שהיא תחכים איֿ פעם. קמצנית היתה למעלה מכל מידה, ורק עוניו של איפוליט מטבייביץ' מנע מהרגש כובשֿהלב הזה את מלוא ביטויו. קולה היה כה עז ועבה, שהיה בו כדי לעורר את קנאתו של ריצ'רד לבֿהארי, שלמשמע צעקתו, כידוע, הסוסים כרעו ארצה. ופרט לכך – וזה היה הנורא מכול – קלבדיה איבנובנה חלמה חלומות. היא חלמה אותם בלי הרף. בחלומה היתה רואה עלמות חגורות אבנט, סוסים עטורים סרטי אִמרה צהובים של חיל הפרשים, חצרנים פורטים על נבל, מלאכי עליון בחמילות שומרים שהתהלכו בלילות, רעשנים בידיהם, ומסרגות שקפצצו מאליהן ברחבי החדר והשמיעו קול צלצול מכמיר-לב. זקנה ריקה מדעת היתה קלבדיה איבנובנה. נוסף על יתר הצרות, מתחת לאפה צימח שפם, ושני חלקיו דמו כל אחד למברשת גילוח.איפוליט מטבייביץ' יצא מהבית, מרוגז קלות.ליד הכניסה למוסד הממורטט שלו עמד, שעוּן כנגד המשקוף וידיו משוכלות על חזהו, המומחה להתקנת ארונות קבורה בֶּזֶנְצ'וּק. בשל הקריסה השיטתית של יוזמותיו המסחריות והצריכה הממושכת של משקאות חריפים לבשו עיניו של המומחה גוון צהובֿעז, כשל חתול, ובערו באש שאינה כָּלה."

הכבוד והיקר לאורח החביב!" צעק בלשון זריזה, משהבחין באיפוליט מטבייביץ'. "בוקר טוב!"

איפוליט מטבייביץ' הרים קמעה, בתנועת נימוס, את כובע הצמר הפלומתי המוכתם שלו."מה שלום החמות היקרה, התרשה לי לשאול?"

"מְרררֿמרררֿמררר," השיב איפוליט מטבייביץ' תשובה לא מוגדרת, ובמשיכת כתפיים ישרות הוסיף ללכת.

"טוב, שתהיה בריאה," אמר בזנצ'וק במרירות, "כמה הפסדים אנחנו סופגים, שיֵלכו לאלף עזאזל!" ושוב נשען אל הדלת ושיכל את ידיו על חזהו.

ליד שערי בית הלוויות "נימפה" עוּכב איפוליט מטבייביץ' בשנית.

בעלי ה"נימפה" היו שלושה. הם השתחוו בפני איפוליט מטבייביץ' כאיש אחד ושאלו במקהלה לשלום החמות."בריאה, בריאה," השיב איפוליט מטבייביץ', "מה כבר יקרה לה! היום ראתה בחלום נערה זהובה, בשיער פזור. זה המראה שפקד אותה בחלומה".

שלישיית הנימפות החליפו ביניהם מבטים ונאנחו עמוקות. כל הדיבורים האלה עיכבו את איפוליט מטבייביץ' בדרכו, ושלא כהרגלו, הוא הגיע לעבודה כאשר השעון שהיה תלוי מעל לכרזה "סיימת את ענייניך – לך לדרכך" הורה תשע וחמישה.

[1] מילולית: מ"אַנְקוֹר" ("ווֹרוֹבֵּיי").[2] שיבוש של המילה הצרפתית ondulation ("סלסול").[3] פ"נ מיליוּקוֹב (1858-1943), היסטוריון ופובליציסט. אחד המנהיגים של האופוזיציה הליברלית עד למהפכת פברואר 1917. בהיותו ליברל מצד אחד, ומתנגד לשלטון הסובייטי מצד שני, היה מיליוקוב נתון למתקפות פוליטיות משמאל ומימין גם יחד.