הברנש הקטן

הקדמת מנדלי מוכר־ספרים

עם צאתו אל העולם להציג את סיפוריו
שיצאו לראשונה ממכבש הדפוס[1]

'מה שמך?', זו השאלה הראשונה, שיהודי נוהג לשאול את
זולתו – יהיה זה אדם זר ומוזר כאשר יהיה – מיד עם פגישתו הראשונה, ולאחר שתקע לו את ידו בברכת 'שלום עליכם!'. לא עולה כלל על דעת איש בשעת המעשה להשיב לעומתו, למשל, כך: 'וכי מה זה כל־כך חשוב לך, רבי קרוב, לדעת מהו שמי? כלום באים אנו להשתדך זה בזה? שמי הוא בדיוק כפי שקראו לי,
ואנא – הנח לי!' לא, אדרבה, השאלה 'מ ה שמך?' נשמעת כמובנת מאליה. זה ממש שייך לטבע העניין, כמו למשש את קפוטתו החדשה של פלוני ולשאול: מה מחירה? כמה עולָה אָמָה? או ליטול מידי פלמוני סיגריה, מבלי לשאול תחילה, בשעה שהוא פותח את חֲפיסַת־הסיגריות שלו: או לתחוב את האצבעות אל קופסת־הטבק של הזולת, לשלוף מעט ולשאוף באף; או להציג רגל בתוך האמבט של אלמוני, לטבול בו את המטפחת המזוהמת ולשפשף את הגוף; [או להציץ מאחור אל מחזור התפילה של מישהו ולמהר מתוך דרך־ארץ לדפדף עוד לפני שההוא הספיק לסיים לקרוא ולעכל כהלכה את מלות התפילה]; או לגשת אל שני אנשים משוחחים ביניהם ולהטות אוזן אל שיחתם; או לשאול את פלוני לפתע־פתאום, סתם בעלמא, מצב עסקיו מהו, להשפיע עליו שפע עצות, גם אם אין הוא זקוק להן כלל, והוא יכול להסתדר [היטב־היטב] בלעדיהן – [ואף בלעדי בעל־העצות]. דברים כאלה ומעין אלה רווחים אצלנו [היהודים] לא מעט. זהו סדר־העולם מימים ימימה, ואין זה אלא שיגעון או טירוף משונה, ממש שלא כדרך הטבע, לקום ולהתריס כנגדו...

ולא רק בעולם־הזה. אפילו שם, בעולם־הבא, מקובל על דעת היהודים שכאשר איש מציג את רגלו על הסף, נשמעת ברמה שאלתו הראשונה של מלאך־הדומה: 'מה שמך, רבי קרוב?' המלאך אשר נאבק עם יעקב אבינו, אף הוא לא שינה את סדרי העולם ושאל [כנהוג], מהו שמו. ואם מלאך מן השמיים כך, קל וחומר בן־אדם [חוטא], בשר־ודם פשוט. ובכן, ידוע לי היטב, שבשעת יציאתי הראשונה אל הספרות היהודית, [כפי שקוראים לזה,] להציג את סיפורי־המעשיות שלי, תהיה שאלתו הראשונה של הקהל: 'מה שמך, רבי דוד?'

מנדלי הוא שמי! כך, רבותי, קראו לי על שם סבי־זקני מצד אמי, רב מנדל המוסקבאי, זיכרונו־לברכה. והוא נקרא בשעתו 'מוסקבאי' מפני שפעם הפליג ונסע ואפילו הגיע, כפי שנהגו לספר, עד למוסקבה כדי לקנות שם סחורה רוסית, [והוא הסתלק משם בשלום חיש־מהר, בשקט־בשקט, עוד לפני שנתעוררו לגרשו משם. מילא, אין זה מענייני. הבלים!... אבל במוסקבה העיר, כלומר אצל ה'פוניה', הוא אמנם היֹה הָיָה.] מעשה זה הוציא לו שֵם, שִמְעוֹ הלך לפניו וכבודו במקומו עלה. הכול ראו בו איש מנוסה ומוכשר, בן העולם הגדול, [שנסע וראה עולם ומלואו,] ובכל מקרה של מצוקה, כאשר היה נחוץ לכתוב 'בקשה' רשמית, היו נוהגים להתייעץ עמו... אלא שאין זה מענייני.

[1]    'הקדמת מנדלי מוכר־ספרים' נכתבה לכתחילה כפרק ראשון בנוסח השני של 'דאָס קליינע מענטשעלע' (מהדורת וילנה, 1879). כאן מובא תרגומו של מבוא זה, שפורסם במהדורה הסובייטית: מענדעלע מויכער־ספאָרים, געזאַמלטע ווערק, באַנד 3, מוסקבה 1935, עמ' 199-‏204. פרטים על הקדמה זו ראה: מנדלי מוכר־ספרים, האישון הקטן, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה 1984, עמ' 120-‏121, בהערה ותרגומה. תרגומו של נוסח זה נערך בעקבות המהדורה הסובייטית הנ"ל, שעורכה היה החוקר המלומר מאיר וִינֶר (1893-‏1941). קטעים שהסופר הוסיף מאוחר יותר צויינו בסוגריים מרובעים.