ראשי » סיפורת » יִשּׁוּבוֹ שֶל עוׁלָם

יִשּׁוּבוֹ שֶל עוׁלָם

תאריך יציאה: דצמ-15

דאנאקוד: 249-50338 / מסת"ב: 978-965-540-553-8

₪59   47.20

גב הספר

גב הספר

“מה מחבר בין שני אנשים, תחשוב מירה לימים, האם דרך הזולת מוציא האדם לפועל צד שנמצא בו רק בכוח, עד להיכרות ביניהם?

האם יש לאדם תפקיד בחיי האחר? האם אנחנו זָרָזים זה לזה? יסודות כימיים? קיימים צירופים שגורמים לפיצוץ, אחרים, להרגעה, לבלימה. איש ועוד איש. אדם ואדם. איש ואישה. האם הצלע בסיפור המקראי משמעה צד, או פָּן, כלומר אחד משניים, או, שכפי השימוש המודרני, האנטומי, במילה צלע, זו רק אחת משנים עשר זוגות הצלעות שנמצאות בגופו של כל אחד, כך שאין המפגש בין הגבר לאישה מפגש בלעדי, כי אם אחת משפע אפשרויות” –

(מתוך הספר)

קובץ שמתחיל בסיפורים קצרים, נבדלים, שמשתלבים ונארגים בהדרגה זה בזה, כשהדמויות חוזרות ועוברות בהם, רצוא ושוב.

בהרבה מהסיפורים נוכח בית קפה בשם יישובו של עולם, שבשמו נקרא הקובץ.

גם בספר הזה, כבשאר ספרי השירה והפרוזה של רבקה מרים, לוקחים האנשים ובעלי החיים, היסודות וכוחות הטבע, חלק בסיפור משותף אחד – סיפור קרוב מאוד ובה בעת טמיר ונעלם.

על הרגע, או, אולי, על אהבה

על הרגע, או, אולי, על אהבה

אוכל להתחיל את הסיפור הזה באותה שעה של לקראת צהריים שבה נכנסתי למגדניית ‘הנחתום’ ואמרתי לאפי, האופה, כלאחר פֶּה, שקוראים כך לרוגעלך מפני שהם מביאים מרגוע, והוא, מיישר את חלוק האופים שלגופו, ענה לי ואמר, כשברור היה לי שלא בפעם הראשונה הוא שומע את החידוד הזה ולא לראשונה הוא מגיב אליו, שהמרגוע מצוי ביכולת לְתַקְשֵּר עם הרגע. זהו. עד כאן. אף אם זאת תחילת הסיפור, לא אכנס עוד לפירוט ולא אמשיך לתאר איך הכניס אפי את הרוגעלך לשקית הנייר החומה ושקל אותם ובתוך כך עלה באוזניי רשרוש השקית, ו… אדלג היישר לאותו יום עצמו אחר הצהריים, כשלוש וחצי או ארבע שעות מאוחר יותר, כשנכנסתי לראות את תערוכת הצילומים של אמוץ, בגלריה הסגולה שברחוב הע”ח.

באיזו פשטות אני רושמת את מהלך הדברים. מיהי הכותבת כאן, האכן זוהי אותה דמות שהילכה לה שם ברחוב הע”ח בצעדים קלילים, לבושה במעיל קצר של ראשית חורף, מכרסמת כמורעבת, בלי יכולת להתאפק, את שאריות הרוגעלך מהשקית החומה? ובכלל, מיהם מספרי הסיפורים, כולל נותני העֵדוּת בִּכתובים, כמו גם העדים שעל דוכני בתי המשפט, האמנם הם אותם אנשים עצמם שחוו את המעשה שעליו הם באים לדווח?

נכנסתי לגלריה. חדר גבה תקרה, לא גדול במיוחד, שצמוד לו חדר נוסף, אף הוא לא גדול, ושם, על הקירות, כשנים עשר תצלומים.

ואז, כעיוור שנפקחו עיניו, נפל עלי הרגע.

רגעים היו מצולמים שם. רגעים.

בשחורֿלבן, כמו שנוהגים להדפיס לעיתים קרובות תמונות אמנותיות. רגעים. אישה הרה שמוליכה עגלת ילדים חוצה כביש, ושתי ילדות זהות, בשמלות משובצות, נאחזות משני עבריה. ילד ותרנגולת מסתכלים זה בזה, כשמאחורי ראשו של הילד שלט המכריז על כפרות. איש כבד משקל, לא מגולח, בגופיה, מקפיץ כדור של טניס על ברכו. חתן וכלה, צוחקים, מחזיקים בין ידיהם השלובות כלבלב זעיר. זקנה כפופה משקה עציץ שבו פרח. כמה עצים חשופים, על גבעה ריקה, ביום של שלג בירושלים.

ואולי לא אלה בדיוק היו התמונות.

אני, שיש לי מה שנוהגים לקרוא בשם עין לאמנות, יכולה לומר בבטחה שהצילומים על הקיר לא היו באיכות גבוהה. ראיתי רבים מאוד כמותם, ורבים טובים מהם בהרבה. לתערוכה הזאת הגעתי רק מפני שלא רציתי לפגוע באמוץ, שנתן בידי הזמנה והפציר בי לבוא.

רגעים.

והלא ראיתי כאלה גם קודם, לא אחת, רגעים ורגעונים שקופצים ומתנגחים, נדחקים, מתחככים, באים זה בזה. ראיתי אותם ביומיום השגור והמוכר וגם ממש כמו פֹּה, תלויים להם על הכותל, או מודפסים בספרים, נלכדים כך מתוך ניסיון – מה מגוחך נדמָה לי אותו פועל בשעתו – להנציח אותם.

אבל הנה, פתאום, משוםֿמה דווקא כאן, עכשיו, בקיפאונם של הרגעים האקראיים שהוצגו פה, בגלריה הסגולה שברחוב הע”ח, נחשף לפנַיי הטרםֿוהאחריֿככלותֿהתנועה, היא התנועה שכאשר עוצרים אותה בעיצומה מתגלה האינסוף, ממש כפי שחוויתי אז, ליד אמא, במיטתה שבשעריֿצדק, כשבאותו הרף קצרצר שבו נעתקת הנשימה מהגוף עולה המסך מעל לתזזית הרוחשת ומתגלֶה, כמה לא נוח להשתמש במילה הזו, שמשומשת עד אימה, הנצח.

ההקפאה הזאת של הזמן פתחה אותו אל מעבר לעצמו, אל מעבר ליום בשנה ולשעה ביום.

וברגע אחד, בבתֿאחת, הבנתי, בדרך הפוכה מזו שהורגלתי בה, את האיסור שבעשיית כל תמונה, הבנתי שאם וכאשר מובא הרגע עד קצהו והוא מצליח להיחשף בערייתו לעין הצופֶה, אין האדם יכול להתמודד עימו. כי לא יִרְאנו אדם וחי.

ונפלתי על פני.

מיכל, האוצרת שישבה בקצה החדר, אחת מידידותיו של אמוץ, ניגשה אלי, תומכת בי, שואלת: את בסדר? לתת לך כוס מים? לא עניתי. קמתי, דוחקת אותה בגופי הצידה, נמלטת אל הרחוב.

נמלטתי, מתנשמת בכבדות בתוך ריצתי, מרימה בדחילו את המבט, מנסה להתבונן לאיטי במה שקורה מסביב. למרות שהשכונה כולה תססה בתנועתה, המשכתי לראות, גם בתוך התנועה, בלב המכוניות הצופרות, את הרגעים כיחידות נבדלות, אדירות, מייראות. כשהשפלתי את העיניים לקרקע הוספתי לראות גם באספלט שעל הכביש, באבני המדרכה, בעטיפת ממתק שהושלכה, מקורעת ומקומטת, את היִּפעה הקפואה. השלם גדול מסכום חלקיו, זה היה ברור לי לחלוטין, כשגם כל חלק גדול מהשלם, שממנו, לכאורה, נדמה שנתלש או נשבר.

חוות דעת (0)

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה על “יִשּׁוּבוֹ שֶל עוׁלָם”

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *