ראשי » סיפורת » יצירת המופת הנעלמה; הנערה שעיניה זהב; אדון קורנליוס

מבצע!

יצירת המופת הנעלמה; הנערה שעיניה זהב; אדון קורנליוס

(חוות דעת לקוח 1)

תרגום: ארזה טיר-אפלרויט

מס' עמודים: 191 / תאריך יציאה: 1998

נקה

  • מודפס
    ₪74.00 ₪59.20

  • דיגיטלי
    ₪29.00

תוכן העניינים

תוכן העניינים

יצירת המופת הנעלמה . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 7

הנערה שעיניה זהב . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 35

אדון קורנליוס . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 111

אחרית-דבר מאת אלישבע רוזן . . . . . . . . . . . . . . 169

הנערה שעיניה זהב

הנערה שעיניה זהב

אחד המראות המבעיתים ביותר שיכולים להיקרות לאדם הוא בלא כל ספק חזותו הכללית של עם הפריסאים, עם נורא למראה, כחוש, מצהיב וצרוב שמש. כלום אין העיר פריס שדה רחב ידיים, שסוּפה של שיקולים תועלתניים מטלטלת אותו בלי הרף, ובתוכו גועשים עמירי-עמירים של בני אדם שהמוות קוצר בהם תכופות מבכל מקום אחר, והם שבים ונולדים דחוסים כמקודם, ופניהם המעוקמים המעוותים מסגירים דרך כל נקבוביות עורם את הלך הנפש שלהם, את תאוותיהם ואת הרעלים המפרים את מוחותיהם; פניהם אינם פנים, אלא מסכות: מסכות של חולשה, מסכות של עוצמה, מסכות של אומללות; מסכות של חדווה, מסכות של צביעות; כל כולם רצוצים, בכולם טבועים אותות שלא יימחו, אותותיה של חמדנות בהולה? מה הם מבקשים? זהב או תענוגות?
הרהורים אחדים על נשמתה של פריס יכולים להבהיר את הגורמים לחוורון המוות העוטה את פרצופה, פרצוף שאין לו אלא שני גילים, גיל הנעורים או גיל הבלות: נעורים חיוורים וחסרי צבע, בלות מצטבעת בפוך המבקשת להיראות נערה. הנוכרים, שאינם חייבים בשיקול דעת משהם רואים את העם שעלה מקברו הם נתקפים תחילה תחושת קבס כלפי עיר בירה זו, שאינה אלא בית מלאכה ענק של עינוגים, אך במהרה לא יעלה אף בידם להיחלץ ממנה, והם יישארו בה להתנוול מרצונם. מלים ספורות די בהן להבהיר מן הבחינה הפיסיולוגית את מקורו של הגוון הכמעט תופתי העוטה את פני הפריסאים, שכן לא רק על דרך ההלצה כונתה פריס “תופת”. קבלו את הכינוי כדבר אמת. הכול כאן מעלה עשן, הכול בוער, הכול בוהק, הכול קודח, הכול יוקד, מתאדה, דועך, שב ומתלקח, מנצנץ, מרצד ומתאכל. אין בנמצא אף לא ארץ אחת שהחיים בה לוהטים יותר, צורבים יותר. דומה שהטבע החברתי, הנוצק בלי הרף כבכור ההיתוך, אומר לעצמו עם השלמת כל יצירה: “הבאה בתור!”, כדרכו של טבע העולם. וכמו הטבע עצמו, גם הטבע החברתי עסוק רובו ככולו בחרקים, בפרחים בני יומם, בזוטות, בדברים בני חלוף, ואף הוא ממטיר אש וגופרית מלוע העד שלו. בטרם ננתח את הגורמים לפרצוף המיוחד לבני כל שבט באומה נבונה ואחוזת תזזית זו, אולי ראוי לציין את הגורם העיקרי שהדהה, החוויר, הכחיל והשחים, מעט או הרבה, את פרצופם של בניה.
בן פריס שכל כך מוצא עניין בכול, סופו שאין לו עניין בכלום. ומכיוון שבפניו החבוטים מרוב שחיקה לא ניכר אף לא רגש אחד, הם מאפירים והולכים כטיח זה שדבקו בו עשן וגרגרי אבק למיניהם. לאמיתו של דבר, הואיל ובן פריס שווה-נפש בערב לכל מה שאמור להסעיר את רוחו למחרת, הוא חי את חייו כילד, יהא גילו אשר יהא. הוא רוטן על הכול, מתנחם על הכול, בז לכול, שוכח הכול, רוצה בכול, טועם מן הכול, עט על הכול בשקיקה, נוטש הכול בשאננות, את מלכיו, את כיבושיו, את תהילתו, את אליל הברונזה או הזכוכית שלו, כשם שהוא משליך מלפניו את גרביו, את כובעיו ואת הונו. אין רגש בפריס העומד בפרץ, ועצם הקילוח מחייב מאבק המקהה את הרגשות: האהבה כאן אינה אלא תאווה, והשנאה נטייה חולפת; אין בעיר אב אמיתי לבד משטר של אלף פרנקים ואין בה ידיד לבד מבית העבוט. הרישול האדיש נותן אותותיו בכול, ובטרקלין כברחוב אין איש מיותר, כשם שאין איש אכן נחוץ ואין איש שאכן כל כולו להרע: החל בשוטים ובנוכלים וכלה בפיקחים ובישרי הדרך. הכול מתקבל בה, הממשלה והגיליוטינה, הדת והכולרה. לעולם תהיו רצויים בחברה זו ולעולם לא יורגש חסרונכם בה. מיהו אפוא השולט בארץ זו חסרת הערכים, חסרת האמונה, חסרת הרגש? מאין באים ולאן הולכים כל הרגשות, כל האמונות וכל הערכים? הזהב והתענוגות. טלו שתי מלים אלו וטיילו לאורן בכלוב הגבס הגדול הזה, בכוורת זו שמחילותיה שחורות, לכו בעקבותיהן בדרכיה העקלקלות של המחשבה המסעירה אותה, הממריצה אותה, המתסיסה אותה. שאו עיניים. התבוננו תחילה בחסרי הכול.

חוות דעת (1)

1 ביקורת עבור יצירת המופת הנעלמה; הנערה שעיניה זהב; אדון קורנליוס

  1. Typsump

    Wonderful book!

הוסף חוות דעת

האימייל לא יוצג באתר.