יהודים ויהדות בפולין לפני השואה

פתח דברעמנואל אטקסבן ציון גולד נולד בשנת 1923 בראדום שבפולין. הוא גדל במשפחה אורתודוקסית שניהלה אורח חיים יהודי מסורתי עם זיקה לחסידות. בהיותו בן שש נשלח ללמוד בחדר ובגיל ארבע עשרה בחר ללמוד בישיבה לצעירים שהייתה מסונפת לישיבת חכמי לובלין. הוא היה כבן שש עשרה כאשר פולין נכבשה על ידי הצבא הגרמני. את שש השנים הבאות עשה בגטו ובמחנות ריכוז. בעקבות האיסור שהטילו הגרמנים על פעילותם של מוסדות החינוך היהודי, הוא הצטרף לקבוצה של נערים שקיימו בית מדרש מחתרתי. כמו כן היה פעיל בארגון רשת מחתרתית של חדרים. מחנה הריכוז שבו שהה היה בקוכנדדורף, שלוחה של דכאו. לקראת סוף המלחמה הוא הצליח להימלט בעיצומה של אחת מ"צעדות המוות". כך היה לניצול היחיד מכל בני משפחתו. בשנת 1947 הגיע בן ציון גולד לארצות הברית. הוא מצא את מחייתו בהוראת עברית ובה בעת רכש השכלה אקדמית באוניברסיטת רוזוולט ובמכללה ללימודי היהדות, שתיהן בשיקגו. באותן שנים עמל בן ציון לכונן מחדש את זהותו היהודית, לאחר שהאמונות והדעות שהחזיק בהן כתלמיד ישיבה חסידית התערערו בעקבות המלחמה. לאחר לבטים באשר לעתידו החליט לפנות אל הסמינר התיאולוגי היהודי בניו יורק שבו הוסמך כרב קונסרבטיבי בשנת 1957. בשנת 1958 התמנה לסגן מנהל של בית הלל באוניברסיטאות הרוורד ורדקליף. החל משנת 1967 הוא כיהן כמנהלו של מוסד זה, תפקיד שהחזיק בו עד שפרש לגמלאות בשנת 1990. בשנות כהונתו כמנהל בית הלל הצליח להפוך אותו למרכז חי ותוסס של פעילות תרבותית ודתית. אחד מהישגיו הבולטים הוא קיומם של שלושה מניינים, אורתודוקסי, קונסרבטיבי ורפורמי, תחת קורת גג אחת ותוך כבוד הדדי. מניינים אלה שמשו את הסטודנטים ואת חברי הסגל האקדמי של האוניברסיטה כאחד. מעבר לפעילות הארגונית שהתבטאה בייזום וניהול תכניות שונות, טבע בן ציון גולד את חותמו על עולמם הרוחני של הסטודנטים באמצעות דרשות שדרש בשבתות ובחגים, שעורים שנתן הן במסגרת האוניברסיטה הן במסגרת בית הלל, ויותר מכל באמצעות שיחות אישיות שקיים עם רבים מהם. לא יהיה זה מן המופרז לומר, שמאות רבות של סטודנטים, שבן ציון שימש עבורם מורה, מדריך ומקור השראה, חבים לו את זהותם היהודית. ספר הזיכרונות שלפנינו איננו עוסק בשואה. הספר, להוציא את שלושת הפרקים האחרונים, מתמקד בחיים היהודיים בפולין בתקופה שקדמה למלחמה. ליתר דיוק, פרקי הספר מתארים היבטים שונים של החיים היהודיים מנקודת המבט של ילד ושל נער הגדל במשפחה ובסביבה מסורתית. בין השאר הוא מתאר את חוויות השבת והחגים, הן בחוג המשפחה הן בבית הכנסת; את הלימוד בחדר, בישיבה ובבית המדרש; את חינוכן של בנות המשפחה; את סיפור השידוך של האחות הבכירה; מפגשים עם חסידים ואדמו"רים, מכאן, ועם מוסרניקים, מכאן; היחסים בין יהודים לפולנים ועוד. כאמור כל אלה מתוארים מנקודת המבט של בן ציון הילד ושל בן ציון הנער – ככל שהמחבר הצליח לזכור ולשחזר. ואולם, נקודת המבט של המספר, המתבונן בחוויות ילדותו ונעוריו מבעד לעדשה הרפלקטיבית של אדם בוגר, מפוכחועשיר בניסיון חיים, נוכחת אף היא ומלווה את סיפור הזיכרונות בהארות ובתובנות המפרשות ומפענחות אותם בבחינת חכמה שלאחר מעשה.