יומנו של סופר; כרך א’ – מבחר מתוך השנים 1873, 1876
גב הספר
גב הספר
יומנו של סופר החל כ”טור העורך” בשבועון “האזרח” בשנת 1873, ובהמשך, בין השנים 1876 ו-1877, ו1880-1881, יצא באופן לא סדיר (בשל השתקעותו של דוסטוייבסקי בעבודה על “המתבגר” [1875] ו”האחים קרמאזוב” [1880]), כירחון נפרד בעריכתו של פיודור מיכאילוביץ’. כמובן שצורתו הנוכחית של “היומן”, בו מקובצות כל הרשומות בסדר כרונולוגי תחת כותרת מאחדת, ובליווי תוכן עניינים, מאפשרת מצד אחד להתייחס אליו כאל יצירה ספרותית-ביקורתית-פובליציסטית שלמה, מה שבוודאי לא התאפשר בעת כתיבתו ופרסומו, ומצד שני, כאמור, לזהות את מרכיבי השלם ולהבין את צורת המחשבה הדוסטוייבסקאית הנעה כאחוזת תזזית מהגות לפובליציסטיקה, מפילוסופיה לתאולוגיה, מביקורת ספרות לביקורת חברתית ובסופו של דבר, כמעט תמיד, מתגלגלת אל הפרוזה.
דוסטוייבסקי כמחבר היומן, הוא קודם כל סופר, כאשר הפיליטון, הממואר, המסה, הביקורת והרשימה העיתונאית, מהוות למעשה את אבני הבניין של יצירתו הספרותית. צורת הסידור הייחודית של אבני הבניין הללו מעניקה לקורא הזדמנות נדירה להתוודע באופן ישיר ובלתי מתווך לא רק את התמות הפילוסופיות, ההיסטוריות, הספרותיות, הפוליטיות והחברתיות שהעסיקו את דוסטוייבסקי, אלא אף אל מהלכיו המחשבתיים המתגבשים לנגד עיני הקורא לכדי רעיונות מבוססים, על כל שלבי התפתחותם; רעיונות העומדים בבסיס יצירותיו הספרותיות המוכרות והקונבנציונאליות יותר (סיפורים, נובלות ורומנים).
תוכן העניינים
תוכן העניינים
יומנו של סופר. 1873 9
- I. הקדמה 11
III. סביבה 16
- IV. עניין אישי 31
- VI. קִטנית: רשימותיו של פלוני 43
- IX. בעניין התערוכה 62
- XI. חלומות וחלומות בהקיץ 77
XIII. תמונות קטנות 85
מתוך XIV. למורה 96
- XV. דבר־מה על אודות השקרנות 98
יומנו של סופר. 1876 109
ינואר 111
פרק ראשון 111
- I. במקום מבוא. על הדובה הגדולה והדובה הקטנה,
על תפילתו של גתה הגדול ועל הרגלים מגונים באופן כללי 111
פרק שני 116
- I. ילד פושט־יד 116
- II. במסיבת חג המולד, אצל ישו 117
פרק שלישי 123
מתוך: I. האגודה הרוסית לצער בעלי חיים.
פֶלדיֶיגר. תאוות המופקרות. ווֹרוֹבּיוֹב. מהסוף או מההתחלה? 123
מרס 132
פרק ראשון 132
- II. בת מאה 132
פרק שני 139
- I. דון קרלוס וסר ואטקין. שוב סימנים לתחילת הסוף 139
III. כמה מילים על הדוח מטעם “הוועדה המדעית
לתופעות ספיריטואליות” 150
אפריל 153
פרק שני 153
- II. פָּרָדוֹקסָליסט 153
מאי 160
פרק שני 160
III. מתוך: דמוקרטיה ודאית. נשים 160
יוני 163
פרק ראשון 163
- I. מותה של ז’ורז’ סאנד 163
- II. מספר מילים על ז’ורז’ סאנד 166
פרק שני 175
- I. מתוך “הפרדוקס שלי” 175
יולי ואוגוסט 179
פרק ראשון 179
- I. מתוך “יציאה לחו”ל. כמה מילים על רוסים בקרונות רכבת” 179
III. על תוקפנותם של הגרמנים 181
- IV. ההישג האחרון של הציוויליזציה 185
פרק שלישי 190
- I. רוסית או צרפתית? 190
- II. באיזו שפה צריך לדבר אבי האומה? 193
פרק רביעי 201
- I. מה עוזר למטופלים במעיינות המרפא: המים או הגינונים? 201
- II. האיש שזכה ליהנות מחסדיה של אישה בת־זמננו 206
III. סודות של ילדים 211
- IV. האדמה והטף 217
ספטמבר 223
פרק ראשון 223
- I. Piccola Bestia 223
- IV. חלוקים וסבון 231
אוקטובר 234
פרק ראשון 234
- I. עניין פשוט אך מסועף 234
- II. כמה הערות על פשטות והפשטה 241
- II. שתי התאבדויות 244
- IV. גזר דין 248
פרק שני 251
III. אנשי־על 251
מתוך: IV. שוב אל אותו העניין 254
נובמבר 263
פרק ראשון 263
כנועת־הנפש. סיפור דמיוני 263
הקדמת המחבר 263
חלק ראשון 265
- I. מי הייתה היא ומי הייתי אני 265
- II. הצעת הנישואין 270
III. האדם האצילי ביותר, ועדיין לא מאמין… 274
- IV. עוד ועוד תוכניות ותכנונים 277
- V. כנועת־הנפש מתמרדת 281
- VI. זיכרון מחריד 286
חלק שני 289
- I. חלום של יוהרה 289
- II. המסך עלה לפתע 293
III. מבין, מבין היטב 298
- IV. רק חמש דקות איחרתי 302
דצמבר 306
פרק ראשון 306
- II. מתוך: מוסר השכל שנתאחר 306
III. טענות חסרות בסיס 307
אחרית דבר מאת טינו מושקוביץ 313
I. הקדמה
I. הקדמה
בעשרים בדצמבר התבשרתי שהעניין מנוי וגמור ונהפכתי באופן רשמי לעורך כתב־העת האזרח.[1] המאורע היוצא מן הכלל הזה, יוצא מן הכלל בשבילי מכל מקום (הרי אין בכוונתי להעליב אף אחד), התרחש אמנם באופן פשוט למדי. באותו יום הייתי עסוק בקריאת מאמר בידיעות מוסקבה על החתונה של הקיסר הסיני; המאמר הזה הותיר בי רושם עז מאוד. המאורע המרהיב הזה, וככל הנראה המורכב מאוד, התרחש אף הוא באופן פשוט להפליא: הכול בו, עד הפרט האחרון, נצפה ונקבע כאלף שנה מראש בכמאתיים כרכים של תקנות וכללי טקס. כשהשוויתי את ההדר של המאורע הסיני עם מינויי לעורך, חשתי לפתע חוסר שביעות רצון מתקנותינו הלאומיות, למרות הקלוּת בקבלת אישור המינוי שלי, וחשבתי שלנו, כלומר לי ולרוזן מֶשצֶ’רסקי, ישתלם לאין ערוך להוציא לאור את האזרח בסין מאשר כאן אצלנו. הרי שם הכול כל כך ברור… שנינו יחד היינו מגיעים ביום המיועד אל המִנהלת המקומית לענייני דפוס. לאחר שהיינו מטיחים את מצחינו ברצפה ומלקקים אותה ליקוק או שניים, היינו קמים וזוקפים את אצבעותינו המורות תוך הרכנת ראשינו במחווה מלאה יראת כבוד. המפקח על ענייני הדפוס היה כמובן מעמיד פנים שאינו מבחין כלל בקיומנו, משל היינו שני זבובים שהתעופפו לתוך החדר. אולם באותו רגע היה קם עוזרו השלישי של מזכירו השלישי, ובעודו אוחז בידיו את המסמך המורה על מינויי לעורך, היה משמיע באוזנינו, בקולו הרך אך המשכנע, את הציווי הקבוע בתקנון הטקסי. הציווי היה נשמע כה ברור ומפורש, עד כי היינו שנינו נהנים מההקשבה הנאה גדולה. בסין, אילו הייתי כה שוטה ותם עד כי בהיכנסי לתפקיד העורך, ומתוך הכרה בדלותן של יכולותיי, הייתי חש פחד וייסורי מצפון – מיד היו מוכיחים לי שאני שוטה כפליים בשל גילוי הרגשות הללו; שדווקא החל ברגע זה, כלל איני זקוק עוד לשכלי, גם אילו היה לי כזה; להפך – היעדרו מקנה מהימנות גדולה בהרבה. ומובן שגם מההאזנה לתוכחות הללו הייתי בלי ספק נהנה הנאה גדולה. בסכמו במילים הנפלאות: “לךְ לךָ עורך. מעתה, יכול אתה לסעוד לבך באורז וללגום תה במצפון שקט”, היה העוזר השלישי של המזכיר השלישי מעניק לי תעודה מרהיבה באותיות זהב מודפסות על בד אטלס אדום, הרוזן מֶשצֶ’רסקי היה מעביר לידיו אתנן מכובד ביותר, ושנינו, בשובנו הביתה, היינו מוציאים לאור מיד גיליון מפואר של האזרח, גיליון שכמותו לא נוציא כאן לעולם. בסין, לעומת זאת, היינו מדפיסים כתב־עת נהדר.
[1] כתב־עת לענייני ספרות ופוליטיקה. יצא לאור בסנקט־פטרבורג בין השנים
1879-1872 ו־1914-1882. המייסד והמו”ל הראשי – הרוזן משצ’רסקי, סופר ופובליציסט רוסי בעל עמדות ימניות מובהקות (1914-1839).
ינון קחטן –
מרתק!