צרור חיים

a:2:{i:0;a:3:{s:5:"title";s:13:"גב הספר";s:2:"id";s:13:"גב-הספר";s:7:"content";s:0:"";}i:1;a:3:{s:5:"title";s:13:"פתח דבר";s:2:"id";s:13:"פתח-דבר";s:7:"content";s:4721:"פתח דבר

מדי שנה, בערב יום הכיפורים, מתכנסים חברי גבעת חיים איחוד במועדון לערב "שירה חדשה" – אירוע אינטימי, המזמין את המשתתפים בו להיות בהקשבה פנימית לקולות ולזיכרונות שצפים מן העבר. מלחמת יום הכיפורים תמיד נמצאת שם, נעדרתֿנוכחת, מכבידה בזיכרונותיה ובכאביה – אבל שתוקה. רק פה ושם התמלט במשך השנים איזה בדל סיפור, זיכרון שמיאן להישכח, שיר שהביא דמעות לעיניים.

בגבעת חיים שותקים את המלחמה ההיא כבר ארבעים שנה.

לפני עשרים וחמש שנים באתי לחיות במקום הזה. אינני בן הקיבוץ, לא התרוצצתי בין דשאיו, לא חוויתי את הלינה המשותפת, לא מדדתי סנדלים חדשים פעמיים בשנה אצל וילי הסנדלר, לא הייתי כאן בשנת 1973. אולי זה מה שאִפשר לי לחוש את ההימנעות, אולי מוטב לומר – הזהירות הזאת, בכל עוצמתה. כי שמונה נופלים זה כואב, ומר, ומפלח קרביים, וצריך ללכת בזהירות סביב הפצע, שלא להכאיב יתר על המידה.

אבל הסיפורים המעטים שבכל זאת הבקיעו את מעטה ההגנה עוררו בי רצון עז להכיר את הקיבוץ ההוא של תקופת המלחמה, לנסות ולהשלים לעצמי את הסיפורים הפרומים, את חלקי הפסיפס הקטועים, שלא התחברו לכלל תמונה. הרגשתי שטמון דבר מה חשוב בסיפור ההוא. כוחות רבים נחשפו אז, סיטואציות בלתי אפשריות תבעו את פתרונן וקיבלו מענה, ואנשים התגלו בקשייהם וביפעתם.

על כן כשנחתה בי ההכרה כי ביום הכיפורים תשע"ד ימלאו ארבעים שנה למלחמה, אחז בי מעין דחף בלתי נשלט לצאת לדרך. לא ידעתי לאן היא תוביל, אך חשתי כי תהיה זו דרך של גילוי, של התחברות, של מפגש מסוג מפתיע וחדש עם הקהילה שבתוכה אני חי.

לא ידעתי עד כמה.

בדפים הבאים תיפרש שנת חיים אחת בתולדות הקיבוץ: מיום הכיפורים תשל"ד ועד יום הכיפורים תשל"ה, וכל השנה הנוראה שנמתחה ביניהם. זהו פאזל – בלתי מושלם בעליל – שהורכב מאיןֿספור שיחות וראיונות, חיטוטים בארכיון, קריאה אינטנסיבית בגיליונות מצהיבים של העיתונות המקומית, בספרים ובחוברות זיכרון.

יותר מֿ70 חברות וחברים נענו לפנייתי לראיינם. אחדים מהם כמו חיכו ארבעים שנה שמישהו יבוא וישאלם ושפעו מיד זיכרונות, עובדות, מספרים, שמות. אחרים ענו בקושי ניכר, לעתים עם דמעה עצורה בזווית העין. רבים שתקו גם כשדיברו.

בשיחות המרגשות הללו התברר שוב עד כמה חמקמק הוא הזיכרון האנושי ובלתי צפוי. לעתים צף בשיחות איזה פרט טריוויאלי לחלוטין: מה בדיוק לבשתי כשהודיעו, איפה עמדתי כששמעתי; לפעמים הגיח פתאום איזה רגש גדול, שלא היה אפשר כלל להלבישו במילים; לא פעם התחפשו הזיכרונות הכואבים להרצאה רציונלית מלומדת, המחפה אך בקושי על סערה עצורה; הרבה פעמים התגלתה העובדה המעציבה, אך האנושית כל כך: אני לא זוכר, אני לא זוכרת...

אני מודה מעומק לבי לכל החברות והחברים שפתחו בפניי את דלתי לבם והכניסוני אל עולמם. אני מבקש להודות לחנוש מורג ולהיידי עפרון, עובדות הארכיון, שעשו כל מאמץ לסייע לי בעבודתי, ונענו ברצון ובנועם לכל שאלותיי וקושיותיי.

כולי תקווה שהתמונה העולה מן הדפים הללו תעבור את מבחן הקורא. כל הטעויות, איֿהדיוקים, והשגיאות – הן על אחריותי בלבד.

מוטי זעירא

גבעת חיים איחוד, אביבֿקיץ תשע"ג";}}