ראשי » סדרת "אלדורדו" לסיפורת לטינו-אמריקנית » טרילוגיה לא-רצונית

טרילוגיה לא-רצונית

תרגום: מספרדית: אנה וולוביץ' / עריכה: ינון קחטן

₪94   75.20

העיר

העיר

מספרדית: אנה וולוביץ’
איש, ככל הנראה, לא התגורר בבית הזה ואף לא פתח את הדלתות והחלונות במשך שנים רבות.
בבית שרר סדר, אם כי הוא הותאם לטעם ולצרכים של הדיירים הקודמים – דבר השקול בעיניי לאי סדר. כוונתי היא שלא היו חפצים זרוקים על הרצפה, והרהיטים, גם אם מיקומם לא תאם את נוחותי, לא היוו מכשול ואף לא הוצבו באופן חסר היגיון (כפי שקורה לפעמים, ששולחן לילה מוצב עם הדלת כלפי הקיר, או ששידה ממוקמת לצד רהיט אחר באופן שלא מאפשר את פתיחת מגירותיה).
כבר לפני כניסתי לדירה, ברגע שבו פתחתי את הדלת, חשתי בלחות. הקירות והתקרה דלפו, כל החפצים היו רטובים כאילו היו מכוסים בריר והרצפה הייתה חלקלקה. האוויר היה דליל ועלה ממנו ריח של מקום סגור והיעדרות ממושכת של בני אנוש.
מזג האוויר לא עזר. זה מספר ימים שהשמש לא נראתה, גשם דק ירד ללא הפוגה; פעם בפעם שטף הגשם בחוזקה. בבית לא הייתה מערכת חימום, בינתיים היה זה בלתי אפשרי להיפטר מן הלחות.
במטבח היה פרימוס ישן, אולם לא היה נפט, רק כמה בקבוקים עם ריח של נפט שנערמו מתחת לכיור, מאחורי וילון פלסטיק.
זכרתי שלא הרחק משם היה מרכול. נראה היה לי שהצעד הנבון הראשון הוא לצאת, על אף הגשם ולמרות העייפות, על מנת לקנות נפט ולנסות להפעיל את הפרימוס.
אולם אחר כך חשבתי שאולי זה לא שווה את המאמץ. לא הייתי מצליח לייבש את הרטיבות אפילו מן הדברים החיוניים ביותר, מהסדינים ומהבגדים שאני לובש. אמנם הדבר היה מועיל על מנת להכין לעצמי איזה משקה חם, לו הייתי זקוק, אך לא נראָה לי שזה יפצה על עצם היציאה.
תחילה פתחתי את החלונות, ולאט לאט החל להיכנס אוויר צח, אף על פי שריח הסגירוּת נותר עוד זמן מה. אחר כך התחלתי לסדר – או להפוך – את הדברים, על מנת שאוכל להתגורר בבית זה, גם אם באופן ארעי.
הסרתי את המזרנים שנמצאו מקופלים על המיטות וערמתי אותם על הרצפה. אחר כך, בעזרת כמה בגדים שהבאתי במזוודות, אִלתרתי מקום משכב, על גבי בסיסה הגמיש והחלוד של אחת המיטות.
הלילה קרב והיה עלי למצוא דרך נוחה ככל האפשר לעבור אותו. אולי ביום המחרת תזרח השמש והכול ייראה לי פשוט יותר.
לבסוף החלטתי ללכת למרכול. לא חשבתי להביא עמי דברי מזון, והתחלתי לחוש רעב. וכאשר ניסיתי להדליק את האור – מאחר שבתוך הבית היה אור מועט למרות שעוד נותר זמן מה עד שירד הלילה – גיליתי שהחשמל לא פעל. חיפשתי אחר מתג ראשי או ארון חשמל אולם לא מצאתי דבר. אחר כך חשבתי שהיה זה סביר ביותר שחברת החשמל ניתקה את השירות, בשל אי תשלום, זמן רב קודם לכן. מאחר שלא מצאתי נרות או פנס לבשתי, מתוך הרגל יותר מאשר ככיסוי של ממש, את מעיל הגשם שפשטתי עם כניסתי, יצאתי כשאני מותיר את הדלתות והחלונות פתוחים, והתחלתי לצעוד.
לא הייתי בטוח בדבר מיקומו של המרכול. אחר כך הבנתי שלמעשה אין לי ממש מושג על מקום הימצאותו. הייתי שם רק פעם אחת, לפני שנים ובלוויית אדם נוסף, מבלי שאצטרך לשים לב לדרך שבה עברנו על מנת לחקוק אותה בזיכרוני, וגם אילו הייתי עושה זאת, ככל הנראה כבר הייתי שוכח אותה.

המקום

המקום

1
בתוך העלטה המוחלטת תרו עיניי אחר דבר מה מוכר ואז שבו ונעצמו, מבלי שמצאו את אותם קווים אופקיים, מקבילים, שנוצרים בדרך כלל על ידי אורם של פנס הרחוב או השמש כשהוא מסתנן מבעד לחרכי התריס. לא הצלחתי להתעורר, ולמרות שאיני זוכר שום מראֶה, שום חלום, אני חושב על עצמי כעת כעל ישות ששוטטה ללא כל כיוון, זרועותיי שמוטות ברפיון, קבור בתחתיתו של איזה חומר דחוס וחשוך, נטול חרדה, נטול זהות, נטול מחשבות.
זמן רב לאחר מכן הגיע צו ההתעוררות, והַכּרתי החלה לנוע תוך סימנים של חוסר מנוחה, כאילו חיפשה אחר איזו יציאה שלא הכירה או לא זכרה.
הצו היה נחוץ יותר ויותר, ועמו ההכרה בצורך הבהול לצאת. נמצאה הדרך למעלה, אל פני השטח המיוחלים. לחומר היו מספר שכבות, שככל שעליתי נעשו פחות דחוסות, בעוד שקצב עלייתי הלך והואץ. דחפתי את עצמי אל עבר פני השטח כשכל גופי נטוי קדימה, ולבסוף, כמו שחיין המוציא את ראשו מהמים ושואף אוויר מלוא הפה, התעוררתי באנחה עמוקה.
או אז נפקחו עיניי ושוב נעצמו, מבולבלות. תנומתי הפכה קלה יותר עד ששבתי והתעוררתי, הפעם צלול יותר.
יכולתי להבחין במספר דברים: שהיה קר, שהמקום הזה לא היה חדר השינה שלי, שהייתי שכוב על רצפת עץ ללא מזרן או שמיכות, בעלטה מוחלטת; ושהייתי לבוש בבגדי יום יום.
במקרה זה, המאבק בעצלות היה בהכרח קצר מהרגיל; חוסר הנוחות של הרצפה העירומה לא אִפשר להישאר כך. התעשתי תוך שאני רוטן בחוסר סיפוק, כשטרונייתי זו לוּותה בחריקות מפרקים. שפשפתי את זרועותיי ורגליי והשתעלתי; דרכי הנשימה שלי שרקו כשנשמתי את האוויר הלח, וכאב לי הגרון.
בעודי ממשש בידיי ותר אחר פרט מוכר כלשהו, הצבתי את שאלות היסוד: היכן הייתי וכיצד הגעתי לשם. למען האמת, ניסוח השאלה השנייה ארך מעט יותר זמן; טרם קיבלתי את עובדת הימצאותי במקום בלתי צפוי, ואימצתי את זיכרוני בחיפוש בין רגעי הערוּת האחרונים, כשאני משוכנע שהכול יסתדר מיד תחת הסבר פשוט כלשהו: השׁתכּרות באיזו מסיבה, סערה כלשהי שהפתיעה אותי בבית של מישהו אחר, איזו הרפתקה לא אופיינית שגרמה לי לישון מחוץ לבית. קורה לי מדי פעם, אם כי לא לעתים קרובות, שאני מתעורר בלי לדעת היכן אני נמצא; אך די בזיהוי עיצוב כרכוב המיטה או צבע הווילון, על מנת להרכיב בראשי את המקום כולו ולהעיר מיד את הזיכרון האחרון בשלמותו. הפעם לא היה שום פרט שיכול היה להתיר את הסבך, וגם להיעדר הפרטים לא הייתה שום משמעות עבורי.

פריז

פריז

התחנה הגדולה כמעט ריקה. אני יורד מן הרכבת, תועה, המזוודה בידי הימנית, מעיל הגשם מונח על זרועי השמאלית המקופלת. אני מחליט להתיישב על ספסל. אני עוצם עיניים ועייפות גדולה, אכזבה גדולה ותחושה נוספת המזכירה ייאוש, משתלטות עלי. מסע של 300 מאות ברכבת על מנת להגיע לפריז – מסע אשר במהלכו איבדתי כמעט את הכול, אפילו את הדחף הראשוני שגרם לי להתחיל אותו; מסע אשר עם התקרבי לקצו, השיב לי חלקים מאותו הדחף ופתח את הדלת לתקווה מחודשת שכעת ערכה לא ישוער – ואני מוצא את עצמי באותה תחנה שעזבתי, לפני 300 מאות, ואני מוצא
אותה – זהה לעצמה כמין הוכחה לחוסר התועלת שבמסע; ואני מוצא את עצמי שם, באותו הספסל – עכשיו אני נזכר בו, זה אותו הספסל – מבלי שדבר ישתנה בתוכי פרט לשיעור העייפות, שיעור השִכחה והמחשבה הקהה על ייאוש שהולך ומפנה את הדרך. המסע היה מעשה איוולת. כעת ידעתי זאת.
“עם זאת,” אמר קול שהפתיע אותי. פקחתי את עיניי ומצאתי את עצמי למול אדם גבוה, נוקשה, קודר, שתווי פניו נותרו סמויים בשל רוחב שולי כובע הבוקרים שלו. “עם זאת, זה לא נראה לי אווילי לערוך מסע על מנת להבחין בהיותו חסר תועלת. אם תחליף את אותו ייאוש מולד בחוסר תקווה נינוח, אזי תשיג משהו אליו שואפים בני אנוש רבים.”
הוא הסתובב והתרחק לאורך הרציף. חשבתי שמדובר במכונאי פשוט ושמילותיו ראויות לכל הפחות להתייחסות, גם אם לא היו משכנעות. אולם אין לי חשק לחשוב, ממש לא. אני שב ועוצם עיניים, אם כי בחשש שמא יפתיעו אותי שוב, או שיגנבו לי את המזוודה או את מעיל הגשם המונחים לצדי על הספסל. פקחתי את עיניי.
“ועכשיו,” אני אומר לעצמי בלעג, “לכבוש את פריז.”
(300 מאות המסע מילאו את בגדיי אבק, שׂערי האפיר מן הלכלוך שצבר ולא רק מן הגיל, וזיפי זקן בני ארבעה ימים שיוו לי מראה מחשיד. הייתי זקוק למקום, מקום שבו אוכל לנוח ולהתנקות.)

גב הספר

גב הספר

הסופר מריו לבררו היה גם צלם, הומוריסט, מחבר תשבצים, עורך מגזינים, מיסטיקן, אקזיסטנציאליסט נוירוטי, אדם בודד, חובב מחשבים, מכור לפורנוגרפיה
אינטרנטית, אינטלקטואל, היפוכונדר, בעל חוג נצחי לכתיבה יוצרת, בדיכאון כרוני, קורא כפייתי, צרכן מושבע של רומנים בלשיים ועוד.
אך יותר מכול, מריו לבררו היה הצלע השלישית ב”משולש הזהב” של הספרות האורוגוואִית מן המחצית השנייה של המאה ה– 20 , לצד חואן קרלוס אוֹנֵטי ופליסברטו
הרננדס. לבררו כתב יותר מ– 25 ספרים שדרכם מתאפשר לנו לקרוא מחדש בין היתר את קונרד, את פו, את קפקא, את גולדינג, את בורחס, את מלוויל, את פיליפ דיק,
את פרוסט ואת ז’יד.
“האם אין פעמים שזבוב הוא יצור פנטסטי באורח יוצא מגדר הרגיל? האם מעולם לא קלטת את הרגש של עץ? ואתה עצמך, אם אתה חווה לרגע את החוויה של שכחת שמך שלך, של שכחת התפקיד החברתי ומאפיינים זרים אחרים, האם אינך יצור מסתורי ביותר, פנטסטי?” מריו לבררו

“בטרילוגיה הלא-רצונית של מריו לבררו מסופר על גבר בודד, לכוד במקום לא מוכר, ניצב מול דמויות אפלות ומצבים שהולכים ונעשים אבסורדיים, בחיפוש נואש אחר
החופש. את החוויות – חוויות של זרוּת, של עונג או של חרדה – שנגרמות בקריאת הטרילוגיה, אפשר להשוות רק למאגיה של החלומות; כפי שקורה בחלומות, בסוף
נותרת בנו התחושה שחווינו חוויה יחידה במינה, לכאורה מנותקת מהיומיומי, אולם גדושה במפתחות חיוניים שיש לחשוף אותם.” ניקולס ורלוטה
“בכתיבה של לבררו הרצון הוא מעבר לחוּמרוֹת האקזיסטנציאליות שבהן שוררים העתיד והמציאות הבינארית של סיבה ותוצאה. באמונה ובייאוש, לבררו מגרה את
הפרטים עד להפיכתם לבלתי צפויים. כל מילה חדשה, כל ניע חדש, פותחים עולם בעל חוקים משלו שאינו מכיר את קודמו. ואולי הרצון אצל לבררו הוא כוח הפליאה,
הכוח של מי שיודע שכדי לשרוד את מְצור המציאות, יש לפרק אותה פעם אחר פעם בכלים העוינים של החלומות.” ריקרדו רומרו מוּסי

מריו לבררו

מריו לבררו

חורחה מריו ורַלוטָה לבררו נולד בשנת 1940במונטווידאו שבאורוגוואי, ונפטר בשנת 2004 באותה העיר עצמה. בנוסף להיותו סופר, הוא כתב וצייר רומנים גרפיים ופרסם סיפורים בהמשכים בעיתונים בשמות עט שונים.
מריו לבררו היה הצלע השלישית בקבוצה המכונה “משולש הזהב” של הספרות האורוגוואִית מן המחצית השנייה של המאה ה– 20 , לצד חואן קרלוס אוֹנֵטי ופליסברטו הרננדס.
לבררו כתב יותר מ– 25 יצירות – שבשנים האחרונות זכו להצלחה רבה בדרום אמריקה ובאירופה – ביניהן העיר (1966), המקום (1969), פריז (1970),
השיח הריק (1991), השאירו הכול בידיי (1993) והרומן המואר (2002).

חוות דעת (0)

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “טרילוגיה לא-רצונית”

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *