ראשי » סיפורת » סיפור

סיפור

מס' עמודים: 268 / תאריך יציאה: יולי 2021

דאנאקוד: 249-50870 / מסת"ב: 978-965-7778-76-0

נקה

  • מודפס
    ₪94.00 ₪75.20

  • דיגיטלי
    ₪29.00

גב הספר

גב הספר

“התעוררתי כאן, במקום הזה”. מילים אלה שבהן נפתח הרומן סיפור מאת שחר גבאי, יותר משהן אות להזנקה הן ברכת פרדה: מן הוודאות, מנקודת האחיזה האחרונה. מרגע שנהגו, שוב לא תהיה דרך חזרה. על אחד מרציפיה של תחנת רכבת נידחת מקיץ גיבור הספר, נבוך ומבולבל, מתוך שינה משונה, נטולת־חלומות. קרעי סיפורים ושברי תמונות (מחייו שלו? מחייהם של אחרים?), הדהודי קולות רחוקים ורסיסי משפטים שכוחים, רודפים את תודעתו, טורדים את מנוחתה, טווים יריעה בלתי אפשרית המתקפלת על עצמה ללא הרף כבמעשה שטן. נטול־זיכרון, זר אפילו לשמו, נע ונד הגיבור חסר השם במחוזות מטושטשים, ספק ממשיים ספק דמיוניים, הנמזגים זה בזה לבלי הכר, בחיפוש אחר סיפור – סיפורו־שלו, עלילת חיים שסביבה יוכל לטוות את עצמו מחדש. מסעו הסהרורי, העוטה לא פעם צביון קומי ולא פעם נאטם בערפלֵּי סיוט, מיטלטל בדרך החתחתים שבין זיכרון ושכחה, כיסוי וחשיפה, בלא ערובה שבסוף הדרך יזכה לגאולה.

בעלילה נוספת, גיבור שני, פסיכולוג שגם שמו חבוי מעמנו, מקיץ בלילות מחלומות ביעותים שאותם הוא יכול להריח ולשמוע. בצר לו, הוא מנסה לרדת אל חִקרם של הסיוטים שטורפים את שנתו, ובתוך כך אולי לחשוף איזו טראומה ישנה שנשתכחה.

שני צירי העלילה נעים במקביל זה לזה, עד לרגע שבו הם מקבלים תפנית, פונים זה לקראת זה ומתחילים להישזר אט־אט יחד, לתוך תבנית סיפורית אחת.

מעטים הם הספרים שרואים אור במחוזותינו הפורשׂים יריעה כה רחבה של סיפור. מעטים הם הסופרים בקרבנו שלהם היכולת ללהטט במיומנות מרשימה כל כך בין אינספור כתבי מופת – הגותיים וספרותיים – של תרבויות המערב והמזרח. סיפור הוא תוצרה המזהיר של מלאכת אריגה דקדקנית שארכה שמונה שנים. הרומן מציג שורה של שאלות באשר למקומו של הדמיון בזיכרון האנושי, ליחס בין בדיון למציאות ובין חלום לערות, לטבעה החמקמק של הזהות אנושית, לאפשרות להגיע למשמעות ולסיכוי לזכות בגאולה. שאלות אלה ואחרות מתכנסות בסופו של דבר לכדי שאלת־יסוד אחת, המהווה את ה־raison d’être של היצירה כולה: איזו זכות קיום (אם בכלל) יש לו לעצמי שלנו במנותק מכל הסיפורים שמרכיבים אותו?

סיפור הוא ספרו השלישי של גבאי – קדמו לו סיפורו של סול (ברנש,  2014), והנובלה “הגלגול”, (פרויקט “ירושלים החדשה – בין אוטופיה לדיסטופיה”, אצ”ג 2018 ) – והוא ללא ספק ספרו המאתגר והמורכב ביותר, והישגו האומנותי הגדול ביותר. לאלה מבין קוראיו שיאותו להניח לו להוליכם בנתיבים צופני הסוד שהוא טווה, שמור העונג הגדול שלו זוכה אדם בעומדו במחיצתה של ספרות גדולה באמת”.

אסיף רחמים

 

שחר גבאי על הספר:

שחר גבאי על הספר:

זה לקח עשור, ושמונה שנים מתוכו העברתי בכתיבה ובעריכה של הספר הזה. הבטחתי לעצמי: לעולם אני לא אכתוב עוד משהו כזה מורכב, לעולם לא יהיה עוד ספר שאעבור אתו מסע כה ארוך, ומפותל, ומטורף ובלתי אפשרי. וכנראה לא יהיה עוד ספר שאוציא שההשקעה הרגשית שלי בו תהיה כה גדולה.
הספר הזה, בעל השם היומרני או הגנרי “סיפור”, הוא תוצר של שהיה ארוכה בקרקעית הקיום; הוא תוצר של הסרה אטית של מסיכה אחר מסיכה ,של פרסונה אחר פרסונה, של הסחת דעת אחר הסחת דעת, של ניסיון לחקור מהו ה”‘אני” בגרעינו הפנימי ביותר. נקודת הפתיחה שלו, שחשבתי עליה כבר לפני כמה גלגולים ו12 שנים בערך, היא של אדם שסיפורו נפתח בהווה אינסופי: הוא מתעורר ברציף של תחנת רכבת, נטול כל זיכרון של מי הוא ומה הוא עושה שם. אין לו עבר, אין לו עתיד. אין לו ‘אני’, אין לו סיפור. או שמא יש לו?
זה מה שעניין אותי. האם יש קיום לאדם נטול סיפורים? האם ברגע שהעבר, על שלל שלשלאותיו, נמחק, מודח מתפקידו, אפשר למצוא איזו מהות, איזה גרעין, איזה חופש מכל מה ששרירותי? או שכל זה אינו אלא רעיון עוועים רומנטי בלתי אפשרי, ואנחנו נידונים להמשיך להסתחרר באותה סחרחרה מעגלית ואינסופית? ומהו האדם, מהם החיים – סך האירועים, סך הזיכרונות? ומה קורה כאשר אין זיכרון? ומה קורה כאשר הזיכרון מופיע כמו ליצן, מהתל בך כקרעים של חלום, של דברים שאולי היו ואולי לא היו והתרחשו רק בדמיון? מי אתה אז?
ומה שלא פחות מעניין (אותי) מהספר היה מה שקרה בדרך: כמה שנים אחרי שביססתי דמות גיבור נטול זיכרון, אבא שלי נפל על ראשו מגדר שעליה הוא טיפס ,ותוך כמה שעות נמחק. נשאר ללא זיכרון וללא יכולות הבעה או תקשור, ללא מילים, אולי ללא ‘אני’. ו’אני’, גיליתי לאחר כמה שנים שתופעת לוואי של תרופה שלקחתי למשך כמה שנים היא מחיקת זיכרון. ואכן, אירועים לא מעטים מחיי נמחקו. הייתי צריך להחליט (אם זו בכלל החלטה שלי) האם להישאר עם ה’ריק’, או למלא אותו בסיפורים.
כמה מהאפיזודות בעלילתו של הגיבור השני בסיפור ביססתי על מאורעות ילדות שלי. המעניין הוא שבשלב מסוים, לאחר זמן רב שערכתי ועיבדתי ושיניתי בהתאם לדמות ולנסיבות, הבנתי יום אחד שאין לי מושג מה מזה בדיוק קרה ומה המצאתי. מה נכון ומה בדיה. ויתרה מכך, שאלתי את עצמי האם זה משנה בכלל. האם באיזשהו אופן למה שבאמת אירע במציאות יש מקום חרוט יותר, חריטה עמוקה ומשכנעת יותר, בגוף הפיסי, או שזה באמת לא משנה, ומה שמספרים לעצמנו זה מה שקיים במלוא הקיום, במלוא מציאותו החמורה.
בקטע אחד של הספר אחד הגיבורים עובר התמוטטות עצבים ועובר להתגורר בבית מרפא. שש שנים לאחר שכתבתי את זה אותו דבר קרה לי: עברתי התמוטטטות נפשית ועברתי למשך חצי שנה לגור בבית מרפא בצפון הארץ. שנה אחרי זה, כאשר עבדתי על העריכה של הספר עם העורכת הראשונה, לאחר כחצי שנה של עבודת עריכה, היא התפטרה מההוצאה. משבר נפשי. היא לא רצתה להמשיך לעבוד. והמפליא והמטריד שלעורך השני קרה דבר דומה: אחרי גם כחצי שנה של עבודת עריכה הוא עבר התמוטטות עצבים, והודיע לי בצער שהוא לא מסוגל לערוך את הספר הזה, משום שהוא “אפל מדי” עבורו בתקופה הזו.
בסופו של דבר הגיע העורך השלישי, “אסיף האפל” – כך מכנים אותו כמה מתלמידיו באקדמיה – והוא גם עורכו של הספר “האפל” הזה, שמי שרוצה ימצא בו אפילה, ומי שבאמת רוצה ימצא בו גם את האור הגדול בתום החשיכה.

חוות דעת (0)

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה על “סיפור”

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *