זה לקח עשור, ושמונה שנים מתוכו העברתי בכתיבה ובעריכה של הספר הזה. הבטחתי לעצמי: לעולם אני לא אכתוב עוד משהו כזה מורכב, לעולם לא יהיה עוד ספר שאעבור אתו מסע כה ארוך, ומפותל, ומטורף ובלתי אפשרי. וכנראה לא יהיה עוד ספר שאוציא שההשקעה הרגשית שלי בו תהיה כה גדולה.
הספר הזה, בעל השם היומרני או הגנרי “סיפור”, הוא תוצר של שהיה ארוכה בקרקעית הקיום; הוא תוצר של הסרה אטית של מסיכה אחר מסיכה ,של פרסונה אחר פרסונה, של הסחת דעת אחר הסחת דעת, של ניסיון לחקור מהו ה”‘אני” בגרעינו הפנימי ביותר. נקודת הפתיחה שלו, שחשבתי עליה כבר לפני כמה גלגולים ו12 שנים בערך, היא של אדם שסיפורו נפתח בהווה אינסופי: הוא מתעורר ברציף של תחנת רכבת, נטול כל זיכרון של מי הוא ומה הוא עושה שם. אין לו עבר, אין לו עתיד. אין לו ‘אני’, אין לו סיפור. או שמא יש לו?
זה מה שעניין אותי. האם יש קיום לאדם נטול סיפורים? האם ברגע שהעבר, על שלל שלשלאותיו, נמחק, מודח מתפקידו, אפשר למצוא איזו מהות, איזה גרעין, איזה חופש מכל מה ששרירותי? או שכל זה אינו אלא רעיון עוועים רומנטי בלתי אפשרי, ואנחנו נידונים להמשיך להסתחרר באותה סחרחרה מעגלית ואינסופית? ומהו האדם, מהם החיים – סך האירועים, סך הזיכרונות? ומה קורה כאשר אין זיכרון? ומה קורה כאשר הזיכרון מופיע כמו ליצן, מהתל בך כקרעים של חלום, של דברים שאולי היו ואולי לא היו והתרחשו רק בדמיון? מי אתה אז?
ומה שלא פחות מעניין (אותי) מהספר היה מה שקרה בדרך: כמה שנים אחרי שביססתי דמות גיבור נטול זיכרון, אבא שלי נפל על ראשו מגדר שעליה הוא טיפס ,ותוך כמה שעות נמחק. נשאר ללא זיכרון וללא יכולות הבעה או תקשור, ללא מילים, אולי ללא ‘אני’. ו’אני’, גיליתי לאחר כמה שנים שתופעת לוואי של תרופה שלקחתי למשך כמה שנים היא מחיקת זיכרון. ואכן, אירועים לא מעטים מחיי נמחקו. הייתי צריך להחליט (אם זו בכלל החלטה שלי) האם להישאר עם ה’ריק’, או למלא אותו בסיפורים.
כמה מהאפיזודות בעלילתו של הגיבור השני בסיפור ביססתי על מאורעות ילדות שלי. המעניין הוא שבשלב מסוים, לאחר זמן רב שערכתי ועיבדתי ושיניתי בהתאם לדמות ולנסיבות, הבנתי יום אחד שאין לי מושג מה מזה בדיוק קרה ומה המצאתי. מה נכון ומה בדיה. ויתרה מכך, שאלתי את עצמי האם זה משנה בכלל. האם באיזשהו אופן למה שבאמת אירע במציאות יש מקום חרוט יותר, חריטה עמוקה ומשכנעת יותר, בגוף הפיסי, או שזה באמת לא משנה, ומה שמספרים לעצמנו זה מה שקיים במלוא הקיום, במלוא מציאותו החמורה.
בקטע אחד של הספר אחד הגיבורים עובר התמוטטות עצבים ועובר להתגורר בבית מרפא. שש שנים לאחר שכתבתי את זה אותו דבר קרה לי: עברתי התמוטטטות נפשית ועברתי למשך חצי שנה לגור בבית מרפא בצפון הארץ. שנה אחרי זה, כאשר עבדתי על העריכה של הספר עם העורכת הראשונה, לאחר כחצי שנה של עבודת עריכה, היא התפטרה מההוצאה. משבר נפשי. היא לא רצתה להמשיך לעבוד. והמפליא והמטריד שלעורך השני קרה דבר דומה: אחרי גם כחצי שנה של עבודת עריכה הוא עבר התמוטטות עצבים, והודיע לי בצער שהוא לא מסוגל לערוך את הספר הזה, משום שהוא “אפל מדי” עבורו בתקופה הזו.
בסופו של דבר הגיע העורך השלישי, “אסיף האפל” – כך מכנים אותו כמה מתלמידיו באקדמיה – והוא גם עורכו של הספר “האפל” הזה, שמי שרוצה ימצא בו אפילה, ומי שבאמת רוצה ימצא בו גם את האור הגדול בתום החשיכה.
חוות דעת
אין עדיין חוות דעת.