סיפור

"התעוררתי כאן, במקום הזה". מילים אלה שבהן נפתח הרומן סיפור מאת שחר גבאי, יותר משהן אות להזנקה הן ברכת פרדה: מן הוודאות, מנקודת האחיזה האחרונה. מרגע שנהגו, שוב לא תהיה דרך חזרה. על אחד מרציפיה של תחנת רכבת נידחת מקיץ גיבור הספר, נבוך ומבולבל, מתוך שינה משונה, נטולת־חלומות. קרעי סיפורים ושברי תמונות (מחייו שלו? מחייהם של אחרים?), הדהודי קולות רחוקים ורסיסי משפטים שכוחים, רודפים את תודעתו, טורדים את מנוחתה, טווים יריעה בלתי אפשרית המתקפלת על עצמה ללא הרף כבמעשה שטן. נטול־זיכרון, זר אפילו לשמו, נע ונד הגיבור חסר השם במחוזות מטושטשים, ספק ממשיים ספק דמיוניים, הנמזגים זה בזה לבלי הכר, בחיפוש אחר סיפור – סיפורו־שלו, עלילת חיים שסביבה יוכל לטוות את עצמו מחדש. מסעו הסהרורי, העוטה לא פעם צביון קומי ולא פעם נאטם בערפלֵּי סיוט, מיטלטל בדרך החתחתים שבין זיכרון ושכחה, כיסוי וחשיפה, בלא ערובה שבסוף הדרך יזכה לגאולה.בעלילה נוספת, גיבור שני, פסיכולוג שגם שמו חבוי מעמנו, מקיץ בלילות מחלומות ביעותים שאותם הוא יכול להריח ולשמוע. בצר לו, הוא מנסה לרדת אל חִקרם של הסיוטים שטורפים את שנתו, ובתוך כך אולי לחשוף איזו טראומה ישנה שנשתכחה.שני צירי העלילה נעים במקביל זה לזה, עד לרגע שבו הם מקבלים תפנית, פונים זה לקראת זה ומתחילים להישזר אט־אט יחד, לתוך תבנית סיפורית אחת.מעטים הם הספרים שרואים אור במחוזותינו הפורשׂים יריעה כה רחבה של סיפור. מעטים הם הסופרים בקרבנו שלהם היכולת ללהטט במיומנות מרשימה כל כך בין אינספור כתבי מופת – הגותיים וספרותיים – של תרבויות המערב והמזרח. סיפור הוא תוצרה המזהיר של מלאכת אריגה דקדקנית שארכה שמונה שנים. הרומן מציג שורה של שאלות באשר למקומו של הדמיון בזיכרון האנושי, ליחס בין בדיון למציאות ובין חלום לערות, לטבעה החמקמק של הזהות אנושית, לאפשרות להגיע למשמעות ולסיכוי לזכות בגאולה. שאלות אלה ואחרות מתכנסות בסופו של דבר לכדי שאלת־יסוד אחת, המהווה את ה־raison d'être של היצירה כולה: איזו זכות קיום (אם בכלל) יש לו לעצמי שלנו במנותק מכל הסיפורים שמרכיבים אותו?"סיפור הוא ספרו השלישי של גבאי – קדמו לו סיפורו של סול (ברנש,  2014), והנובלה "הגלגול", (פרויקט "ירושלים החדשה – בין אוטופיה לדיסטופיה", אצ"ג 2018 ) – והוא ללא ספק ספרו המאתגר והמורכב ביותר, והישגו האומנותי הגדול ביותר. לאלה מבין קוראיו שיאותו להניח לו להוליכם בנתיבים צופני הסוד שהוא טווה, שמור העונג הגדול שלו זוכה אדם בעומדו במחיצתה של ספרות גדולה באמת".אסיף רחמים