שמיכת טלאים

פרק אאני כותב ספר, מפני שאני זקןלפני כמה שנים הובא לידיעתי בדרך שאי אפשר לא להקיא ולא לבלוע, משמע עובדתֿקבע, שאני איש זקן – ולכן הגיע זמני לכתוב ספר מסכם.מפני שרכבֿהחלל, שמסיבות היסטוריות קוראים לו כדור הארץ, מסיעני במהירות אדישה אל נקודת התאיינותי, ומאותו מקום שוב לא אוכל לקחת איתי את מזוודתֿזיכרונותי, תישאר זו בהכרח נטושה בנקודת היציאה. בלוייה ומרוטה משימוש רבֿשנים, סופה בוודאי להיזרק לאשפה, או גרוע מזה, לשמש פינתֿהשתנה לכלב מזדמן, שלא אוכל עוד להבריח אותו... ייסרני הדבר. לא שאני חושב בטעות שלמזוודתֿזיכרונותי נודע ערך כלשהו, אבל בכל זאת –עלתה, אם כן, מחשבה בראשי: אעביר את מזוודתֿזיכרונותי לאריזתֿספר, וגם אם לא יקרא בו איש – פינת השתנה לכלב מזדמן, היא כבר לא תהיה.כל מה שנותר לי כעת, אם בכל זאת יטרח מישהו לעיין בספר שאני משאיר אחרי, הוא תחילה לטעת בו אמון במה שנכתב לעיל. היינו להסביר לו כיצד נתגלגל הדבר שהוברר לי באופן גמור ומוחלט שאכן איש זקן אני.תובנה כזאת אינה טבעית לי, מפני שככל אדם אחר, אני מצויד במערכת צפופה של הגנות לשיכוךֿחרדות, של מתרסים שנבנו בחוכמה תתֿקרקעית שאינה מודעת לעצמה, ותפקידם למנוע ממני לראות את עצמי כפי ש"העולם" רואה אותי, אלא אדרבא, לאפשר לי לראות את "העולם" דרך עיני, שמתרגמות אותו כמובן כפי שנוח לי.אלוהי שחנני בפרצוף, הורי שקבעו את תוארו ומהלך חיי שקיבע את ארשתו – כל אלה הציבו במרכז חלק זה של ישותי – חוטם! אף בולטֿשולט, שבדומה לקפיטן הטרס* שהלך תמיד צפונה – תמידֿתמיד חותר הוא קדימה. החוטם סורר זה, תוך כדי תנועה, לקח עמו, נרצה או נמאן, את שאר חלקי ישותי, אשר לא פעם מצאו את עצמם, להפתעתם הגמורה, במקום שלאֿאליו התכוונו להגיע, וקשיים רבים, מלווים תדיר במחיר כבד, הושתו על מכלולי כדי שישוב למסלולו. אבל לא ממש הועיל הדבר, והמנוחה והנחלה שתמיד ערגתי להם, נשארו ממני והלאה. מפל המתח בין סערותֿחיי לבין טבעי הממאן לסעור, וכישלוני המוכח להלום את טבעי, עומדים במרכז הספר הזה