ראש העיר קסטרברידג': חייו ומותו של איש בעל אופי

Thomas Hardy / The Mayor of Casterbridge

תרגום עודד פלד

דאנאקוד: 24950169

ספרות מופת מתורגמת

מחיר קטלוגי:

119

 ₪

מחיר באתר:

119.00 59.50

גב הספר

a:2:{i:0;a:3:{s:5:"title";s:13:"גב הספר";s:2:"id";s:13:"גב-הספר";s:7:"content";s:0:"";}i:1;a:3:{s:5:"title";s:30:"מתוך הפרק הראשון";s:2:"id";s:30:"מתוך-הפרק-הראשון";s:7:"content";s:7278:"ערב אחד בשלהי הקיץ, לפני תחילת העשור השלישי של המאה התשע-עשרה, הגיעו בלֶכתם ברגל איש צעיר ואשה צעירה, הנושאת תינוקת, עד סמוך לכפר הגדול וֵיידוֹן-פְּרַיוֹרְס שבוֶסֶקס עילית. לבושם היה פשוט אך לא מרופט, אף על פי ששכבת האבק האפרורית שהצטברה על נעליהם ובגדיהם בעקבות המסע הארוך בעליל שיוותה להם עכשיו עליבוּת שיש בה טעם לפגם.

הגבר היה בעל גזרה נאה, כהה עור ושחור שיער ובעל חזות קשוחה; השיפוע של זווית פניו בצדודיתו היה כה קל עד שהצדודית נראתה כמעט מאונכת. הוא לבש מקטורן קורדרוי חום קצר, שנראה חדש יותר משאר בגדיו; אלה כללו מותנייה של אריג כותנה גס עם כפתורים לבנים עשויים קרן, מכנסיים מאותו בד המגיעים לו עד לברכיו, בתי-שוקיים חומים-צהבהבים, וכובע קש מחופה אריג אברזין שחור ומבריק. על גבו נשא, ברצועה הכרוכה כלולאה, סל קלוע, שמצִדו האחד הזדקרה ידית של סכין גדולה לקצירת שחת, וגם כלי לפיתול חבלים לקשירת אלומות השחת נראה מבעד לפִתחו. הילוכו המדוד והנוקשה היה כשל כפרי מיומן במלאכתו, להבדיל מגרירת הרגליים המתנודדת של פועל לא מקצועי; ויתרה מזו, כל מדרך כף רגל ופסיעה שלו אמרו שוויון נפש עיקש וציני, שהיה אופייני לו ומפגין את נוכחותו אפילו בקפליו של אריג הכותנה הגס, המתחלפים דרך קבע תוך כדי הליכה, פעם ברגל שמאל ופעם ברגל ימין.

אך הדבר המוזר באמת בהתקדמותם של בני הזוג הללו, שעשוי היה למשוך את תשומת לבו של כל צופה מקרי שאלמלא כן היה מתעלם מהם, היה שתיקתם המוחלטת. הם פסעו זה לצד זה בדרך שכמו העידה במבט מרחוק על התנהלותו של אותו סודֿשיח חרישי, נינוח, המתקיים בין אנשים שיש ביניהם קִרבת נפש; אבל במבט מקרוב אפשר היה להבחין שהאיש קורא, או מעמיד פני קורא, בעלון שהחזיק לנגד עיניו במאמץ מסוים בידו הנתונה ברצועת הסל. אם הסיבה לכאורה היתה הסיבה האמיתית, או אם היתה זו אמתלה שנועדה לאפשר לו להתחמק משיח ושיג העלול להפֵר את שלוותו – איש מלבדו לא יכול לקבוע במדויק; אבל שתקנותו היתה בלתי מעורערת, ונוכחותו לצִדה של האשה לא היה בה כדי לארוח לה לחברה כהוא-זה. לאמיתו של דבר פסעה האשה לבדה בדרך, למעֵט התינוקת שנשאה בחיקה. לעתים נגע כמעט מרפקו הכפוף של הגבר בכתפה, מכיוון שהיא הילכה סמוך אליו ככל האפשר ללא מגע ממשי; אבל דומה שהיא לא העלתה כלל בדעתה ליטול את זרועו, והוא מצדו לא התכוון להציעהּ; היא היתה רחוקה מלהביע את השתוממותה על שתיקתו המתעלמת, ונדמה כי קיבלה אותה כדבר טבעי ביותר. אם הושמעה מילה כלשהי בחבורה קטנה זו, היתה זו לחישה אקראית של האם באוזני ילדתה – תינוקת קטנטונת בבגדים קצרים ומִנְעָלִים כחולים מצמר סרוג – ומלמול של הילדה בתשובה.

מוקד המשיכה העיקרי – היחידי כמעט – בפניה של האשה הצעירה היה התמורות שחלו בהן. בשעה שצידדה את מבטה כלפי מטה אל הילדה נראתה כאשה נאה, אפילו יפת-תואר, בייחוד מאחר שבעשותה כן לכדו תווי פניה במלוכסן את קרני השמש הססגוניות, ששיוו שקיפות לעפעפיה ולנחירי אפה והציתו אש בשפתיה. כאשר הילכה בכבדות בצל גדר השיחים, מהרהרת דומם, היתה נסוכה על פניה אותה ארשת נוקשה, אדישה למחצה, של מי שסבור שהזמן והגורל עלולים להנחית עליו כל דבר שבעולם, הכול – לבד אולי ממשפט צדק. הראשון מן הטבע, והשני אולי מעשה ידי אדם.

לא היה ספק בכך שהגבר והאשה הם בעל ורעייתו, הורי הפעוטה שנישאה על זרועות. שום זיקה אחרת לא יכלה להסביר את אווירת הקִרבה השגרתית שהיתה תלויה כעננה כבדה מעל לשלישייה העושה את דרכה.

רוב הזמן היו עיניה של האשה נשואות לפנים, אם כי מתוך התעניינות מועטת – הנוף שראו עיניה, ככל שהדבר נגע לה, דמה כמעט לכל נוף אחר בכל מקום שהוא בכל מחוז באנגליה בעונה זו של השנה: דרך שאינה ישרה ואינה מפותלת, אינה מישורית ואינה הררית, נתחמת בין גדרות שיחים, עצים ושאר מיני צמחים, שהגיעו כבר לשלב הצבע הירוקֿעכור שנגזר עליהם לעוברו בטרם ייעשו מעומעמים, צהובים ואדומים. שולי הדרך המכוסים עשב, וענפי גדרות השיחים הקרובים ביותר, נמלאו כולם אבק שפיזרו עליהם עגלות וכרכרות הממהרות לדרכן – אותו אבק שרבץ על הדרך והשתיק כמרבד את קול צעדיהם; ודבר זה, יחד עם הֵעדרם המוחלט של קולות שיחה, אִפשר לאוזן לשמוע כל צליל הבוקע מבחוץ.

במשך שעה ארוכה לא נשמע שום צליל כזה, לבד מקולה הרפה של ציפור מזמרת שיר ערב ישןֿנושן ושגור, אשר נשמע בוודאי על אותו תל, באותה שעה, באותם סלסולים, רטיטות והברות קצרות וארוכות, לעת כל שקיעת שמש בעונה זו, זה אינספור מאות בשנים. אך בשעה שהיו הולכים וקרֵבים אל הכפר הגיעו לאוזניהם קולות פטפוט, קרקוש וצעקות מרוחקים ממרומי מקום כלשהו בכיוון ההוא, שהיה מוסתר עדיין בעלווה. כאשר אפשר היה להבחין בבתים שבפאתי כפר ויידון-פּרַיורס, נתקלה החבורה בפלוני עוֹקֵר לְפָתוֹת, מעדרו על כתפו ותרמיל צידה תלוי עליו. הקורא בעלון נשא אליו מיד את עיניו.";}}

מתוך הספר

ערב אחד בשלהי הקיץ, לפני תחילת העשור השלישי של המאה התשע-עשרה, הגיעו בלֶכתם ברגל איש צעיר ואשה צעירה, הנושאת תינוקת, עד סמוך לכפר הגדול וֵיידוֹן-פְּרַיוֹרְס שבוֶסֶקס עילית. לבושם היה פשוט אך לא מרופט, אף על פי ששכבת האבק האפרורית שהצטברה על נעליהם ובגדיהם בעקבות המסע הארוך בעליל שיוותה להם עכשיו עליבוּת שיש בה טעם לפגם.הגבר היה בעל גזרה נאה, כהה עור ושחור שיער ובעל חזות קשוחה; השיפוע של זווית פניו בצדודיתו היה כה קל עד שהצדודית נראתה כמעט מאונכת. הוא לבש מקטורן קורדרוי חום קצר, שנראה חדש יותר משאר בגדיו; אלה כללו מותנייה של אריג כותנה גס עם כפתורים לבנים עשויים קרן, מכנסיים מאותו בד המגיעים לו עד לברכיו, בתי-שוקיים חומים-צהבהבים, וכובע קש מחופה אריג אברזין שחור ומבריק. על גבו נשא, ברצועה הכרוכה כלולאה, סל קלוע, שמצִדו האחד הזדקרה ידית של סכין גדולה לקצירת שחת, וגם כלי לפיתול חבלים לקשירת אלומות השחת נראה מבעד לפִתחו. הילוכו המדוד והנוקשה היה כשל כפרי מיומן במלאכתו, להבדיל מגרירת הרגליים המתנודדת של פועל לא מקצועי; ויתרה מזו, כל מדרך כף רגל ופסיעה שלו אמרו שוויון נפש עיקש וציני, שהיה אופייני לו ומפגין את נוכחותו אפילו בקפליו של אריג הכותנה הגס, המתחלפים דרך קבע תוך כדי הליכה, פעם ברגל שמאל ופעם ברגל ימין.אך הדבר המוזר באמת בהתקדמותם של בני הזוג הללו, שעשוי היה למשוך את תשומת לבו של כל צופה מקרי שאלמלא כן היה מתעלם מהם, היה שתיקתם המוחלטת. הם פסעו זה לצד זה בדרך שכמו העידה במבט מרחוק על התנהלותו של אותו סודֿשיח חרישי, נינוח, המתקיים בין אנשים שיש ביניהם קִרבת נפש; אבל במבט מקרוב אפשר היה להבחין שהאיש קורא, או מעמיד פני קורא, בעלון שהחזיק לנגד עיניו במאמץ מסוים בידו הנתונה ברצועת הסל. אם הסיבה לכאורה היתה הסיבה האמיתית, או אם היתה זו אמתלה שנועדה לאפשר לו להתחמק משיח ושיג העלול להפֵר את שלוותו – איש מלבדו לא יכול לקבוע במדויק; אבל שתקנותו היתה בלתי מעורערת, ונוכחותו לצִדה של האשה לא היה בה כדי לארוח לה לחברה כהוא-זה. לאמיתו של דבר פסעה האשה לבדה בדרך, למעֵט התינוקת שנשאה בחיקה. לעתים נגע כמעט מרפקו הכפוף של הגבר בכתפה, מכיוון שהיא הילכה סמוך אליו ככל האפשר ללא מגע ממשי; אבל דומה שהיא לא העלתה כלל בדעתה ליטול את זרועו, והוא מצדו לא התכוון להציעהּ; היא היתה רחוקה מלהביע את השתוממותה על שתיקתו המתעלמת, ונדמה כי קיבלה אותה כדבר טבעי ביותר. אם הושמעה מילה כלשהי בחבורה קטנה זו, היתה זו לחישה אקראית של האם באוזני ילדתה – תינוקת קטנטונת בבגדים קצרים ומִנְעָלִים כחולים מצמר סרוג – ומלמול של הילדה בתשובה.מוקד המשיכה העיקרי – היחידי כמעט – בפניה של האשה הצעירה היה התמורות שחלו בהן. בשעה שצידדה את מבטה כלפי מטה אל הילדה נראתה כאשה נאה, אפילו יפת-תואר, בייחוד מאחר שבעשותה כן לכדו תווי פניה במלוכסן את קרני השמש הססגוניות, ששיוו שקיפות לעפעפיה ולנחירי אפה והציתו אש בשפתיה. כאשר הילכה בכבדות בצל גדר השיחים, מהרהרת דומם, היתה נסוכה על פניה אותה ארשת נוקשה, אדישה למחצה, של מי שסבור שהזמן והגורל עלולים להנחית עליו כל דבר שבעולם, הכול – לבד אולי ממשפט צדק. הראשון מן הטבע, והשני אולי מעשה ידי אדם.לא היה ספק בכך שהגבר והאשה הם בעל ורעייתו, הורי הפעוטה שנישאה על זרועות. שום זיקה אחרת לא יכלה להסביר את אווירת הקִרבה השגרתית שהיתה תלויה כעננה כבדה מעל לשלישייה העושה את דרכה.רוב הזמן היו עיניה של האשה נשואות לפנים, אם כי מתוך התעניינות מועטת – הנוף שראו עיניה, ככל שהדבר נגע לה, דמה כמעט לכל נוף אחר בכל מקום שהוא בכל מחוז באנגליה בעונה זו של השנה: דרך שאינה ישרה ואינה מפותלת, אינה מישורית ואינה הררית, נתחמת בין גדרות שיחים, עצים ושאר מיני צמחים, שהגיעו כבר לשלב הצבע הירוקֿעכור שנגזר עליהם לעוברו בטרם ייעשו מעומעמים, צהובים ואדומים. שולי הדרך המכוסים עשב, וענפי גדרות השיחים הקרובים ביותר, נמלאו כולם אבק שפיזרו עליהם עגלות וכרכרות הממהרות לדרכן – אותו אבק שרבץ על הדרך והשתיק כמרבד את קול צעדיהם; ודבר זה, יחד עם הֵעדרם המוחלט של קולות שיחה, אִפשר לאוזן לשמוע כל צליל הבוקע מבחוץ.במשך שעה ארוכה לא נשמע שום צליל כזה, לבד מקולה הרפה של ציפור מזמרת שיר ערב ישןֿנושן ושגור, אשר נשמע בוודאי על אותו תל, באותה שעה, באותם סלסולים, רטיטות והברות קצרות וארוכות, לעת כל שקיעת שמש בעונה זו, זה אינספור מאות בשנים. אך בשעה שהיו הולכים וקרֵבים אל הכפר הגיעו לאוזניהם קולות פטפוט, קרקוש וצעקות מרוחקים ממרומי מקום כלשהו בכיוון ההוא, שהיה מוסתר עדיין בעלווה. כאשר אפשר היה להבחין בבתים שבפאתי כפר ויידון-פּרַיורס, נתקלה החבורה בפלוני עוֹקֵר לְפָתוֹת, מעדרו על כתפו ותרמיל צידה תלוי עליו. הקורא בעלון נשא אליו מיד את עיניו.

ספרים מומלצים בקטגוריה זו

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת

היו הראשונים לכתוב ביקורת על הספר "ראש העיר קסטרברידג': חייו ומותו של איש בעל אופי"

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


The reCAPTCHA verification period has expired. Please reload the page.

דילוג לתוכן