ראשי » סיפורת » ראי שבור

ראי שבור

תרגום: איתי רון

₪89   71.20

גב הספר

גב הספר

סיפורם של שלושה דורות במשפחה עשירה ומבוססת בברצלונה של ראשית המאה הֿ20. הרומן מתאר את עלייתם ונפילתם של בניֿהמשפחה ומצייר את גורלותיהם מנקודותֿמבט שונות, אכן כמו בראי שבור. אהבה ותשוקה, תאווה לכסף ולמעמד, גורל אקראי ולבסוף גם השפעת הנסיבות ההיסטוריות, ממלאים כולם תפקיד ברומן סוחף של הגדולה בסופרות קטאלוניה ומי שהושוותה, לא אחת, לווירג’יניה וולף. רודורדה מפליאה לתאר עולם שלם, חי ופועם, שעתיד להיעלם עם פרוץ מלחמת האזרחים בספרד.

פרק ראשון - תכשיט בעל ערך

פרק ראשון - תכשיט בעל ערך

ויסֶנס עזר למר ניקולאו לעלות לכרכרה. “כן, אדוני, רק תגיד,” אמר. אחרֿכך עלתה הגברת תרזה. תמיד נהגו כך, תחילה הוא, אחרֿכך היא, שכן בירידה היה על שניהם לאחוז בו יחדיו. הירידה היתה תרגיל קשה ועל מר ניקולאו היה להיזהר מאוד. הם נסעו ברחוב פוּנְטָאנֶייָה, ובפּוּרְטָל דֶה לַ’אנְזָ’ל פנו ימינה. הסוסים טפפו לאִטם וגלגלי המרכבה שחוריםֿאדומים, שזה עתה נמשחו בלכּה, סבבו קלות, במעלה שׂדרת גרסיה. מר ניקולאו סיפר לכולם שוויסנס שווה זהב ושאלמלא עמד לשירותו היה עליו למכור את הברלין, כיוון שאינו סומך על שום רַכָּב אחר. כיוון שמר ניקולאו היה רחב לב, הפיק ממנו ויסנס תועלת מרובה. היום היה סגרירי ומדי פעם הבליחה מבין העננים קרן שמש עמומה שנעלמה מיד. הכול ידעו, כלומר המשרתים וידידים אחדים, שיש בדעתו של מר ניקולאו להעניק לגברת תרזה שי, כיוון שכשציינו מלֹאת חצי שנה לנישואיהם העניק לה במתנה שידה יפנית מצופה לכּה שחורה ומשובצת צדף וזהב. השידה היתה יפהפייה, אך לא הרשימה את תרזה. ניקולאו חש אכזבה.
“אני כבר רואה,” אמר, “שלא קלעתי וזה עלה הון, אבל מכיוון שבעיני היא מוצאת חן אשאיר אותה אצלי ולך אתן משהו שימצא חן בעינייך מאוד.”
מול חנות התכשיטים “בֶּגוּ”, עצר ויסנס את הסוסים, ירד במדרגה, ובהניחו את מגבעתו על המושב, ראה את הגברת תרזה פותחת את הדלת ומזנקת למטה כצבייה. בכוחות משותפים הוציאו את מר ניקולאו מן הכרכרה. “מן הארון שלי,” כפי שנהג לומר. הוא ניצב ללא נוֹעַ על המדרכה, כיוון שברדתו מן הכרכרה התקשה להזדקף. הוא הביט לצדדים פעמיים שלוש, בלי להניע את ראשו, וכמי שאינו יודע מה עליו לעשות. לבסוף נטל את זרועה של אשתו ואטֿאט נכנסו שניהם לחנות התכשיטים.
כיוון שביקשו לראות את האדון בֶּגוּ אישית, ליווה אותם אחד העובדים למשרד. מר בֶּגוּ היה גבר בנוי כהלכה, עורו ורדרד, שׂערו קצוץ וגבותיו עבותות.
“איזו רוח טובה מביאה אתכם אלינו?” קרא, בקומו ממקומו לקראתם.
זה זמן רב לא ראה אותם ומצא שמר רובירה הזדקן מאוד ואפשר שלא עלה בידו להתגבר על ההתרגשות מטקס החתונה.
“הייתי רוצה שתראה לנו תכשיט,” אמר מר רובירה, ניגש ישר לעניין. הוא התיישב בכורסה זקופת משענת, השעין עליה את גבו, וחשב שעליו לקנות לו זוג כורסאות כאלה בדיוק. תרזה הביטה בציפורניו הגזוזות ללא דופי והמבהיקות של בעל החנות והעיפה בו מבט מזווית עינה. הוא היה כבן חמישים, אבל נראָה כמי שאך זה מלאו לו ארבעים, זקוף קומה, לבוש חליפה אלגנטית כהה מפוספסת, שפנינה אפורה נעוצה במרכז עניבתה.
“איזה מין תכשיט אתם רוצים?” שאל, כשהוא אוחז עיפרון בשני קצותיו ומביט בהם בחיוך. מר ניקולאו הביט בתרזה.
“אולי סיכה,” אמרה.
עגילים וטבעת כבר יש לה, וצמידים אינה אוהבת. מר בֶּגוּ משך בחוט המצילה וביקש להביא לו את תיבות הפריפות, את כולן. עיניו הופנו אל תרזה, אחרֿכך אל מר ניקולאו כמפריד אותו מבתֿזוגו. הוא הכיר את הסיפור: בערוב ימיו נשא לו מר רובירה בחורה ממעמד נמוך מאוד, ולך תדע מה מסתתר מאחורי העיניים התמימות הללו ומאחורי היופי הרב הזה. “נישואין כאלה מצליחים לעתים,” חשב, “אבל מוטב לא לנסות.” הוא לא ידע מה לומר. מר ניקולאו השתעל פעמים אחדות כעומד למות. המסכן סובל, ודאי, מדלקת סימפונות הגונה, חשב בלבו, יותר מדי סיגריות ויותר מדי אלכוהול. כשראה את העובד שנכנס לחדר חש כאילו אבן כבדה נגולה מעל לבו. בתיבה הראשונה שפתח היו סיכות פשוטות למראה, ומר ניקולאו, אמר לו לסגור אותה כמעט בלי להביט בהן, הוא רצה תכשיט בעל ערך. בחיוך של שביעות רצון פתח מר בֶּגוּ את התיבות האחרות והביט נחרצות בניקולאו ובאשתו. תרזה, שכל אותה עת ניצבה ללא אומר, גחנה לפתע לפנים כשהיא נוטלת סיכה עגולה משובצת אבני אודם ושני כדורי יהלומים. היתה זו סיכה יפהפייה, אך בעלה לקח אותה מבין אצבעותיה במחוות זלזול והניחה על השולחן. אז ניגש מר בגו לכספת והוציא ממנה נרתיק קטיפה שחורה.
“זהו התכשיט היקר ביותר שלנו,” אמר, לוטף בידו זר פרחי יהלומים גדולים ככף יד.
נשימתה של תרזה נעתקה מפיה והיא הנידה ראשה מצד לצד כמי שמביט במראֶה שאינו אלא חלום, ומבקש להקיץ ממנו. מר ניקולאו שלף את הסיכה מנרתיקה ונראה כשוקל אותה בכף ידו.
“זה לא יותר מדי, אתה רוצה להגיד?”, נאנקה תרזה, משתנקת מאושר. הוא לא ענה, ובקול ניחר ביקש מבעלי החנות שיואיל בטובו לענוד את הסיכה על דש שמלתה של אשתו. אחרֿכך, כשבחנה תרזה את דמותה בראי ארון התצוגה, החל מר ניקולאו לספור בשלווה צרור שטרות מסודרים להפליא שהניח על השולחן. “הוא ודאי הרוויח את זה בבורסה!” הרהר האדון בֶּגוּ בלוותו אותם אל הדלת. בטרם הושיט את ידו, שאל ניקולאו את בעלי החנות, היכן קנה את הכורסה זקופת המשענת. “בחנות עתיקות, ברחוב לה פָּאיָה.” מר ניקולאו הודה לו והוא איחל להם אריכות ימים. שעה שטיפסה אל הכרכרה הרהרה תרזה וראתה בתכשיט את ישועתה.

חוות דעת (0)

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה על “ראי שבור”

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *