ראשי » סדרת "אלדורדו" לסיפורת לטינו-אמריקנית » קלאס

קלאס

תרגום: מספרדית: יורם מלצר / עריכה: ינון קחטן

מס' עמודים: 640 / תאריך יציאה: 2013

דאנאקוד: 249-50131

₪159   127.20

תיאור

תיאור

ניתן לקבוע ללא היסוס כי קלאס – הרומן הארגנטיני הגדול של המאה ה-20 – הצליח לשנות באופן רדיקלי את הרגלי הקריאה שלנו. הרומן הופך את הקוראא לשותף של המחבר, למחבר משנה, ומשחרר אותו באופן מוחלט מדעותיו הקדומות על הקריאה ומתפקידו הפסיבי כקורא, ובכך גם מצליח לשחרר אותו מהתנהלותו הפסיבית בעולם.

פרופ’ רות פיין, האוניברסיטה העברית.

מגב הספר

מגב הספר

ניתן לקבוע ללא היסוס כי קלאס – הרומן הארגנטיני הגדול של המאה ה-20 – הצליח לשנות באופן רדיקלי את הרגלי הקריאה שלנו. הרומן הופך את הקורא לשותף של המחבר, למחבר משנה, ומשחרר אותו באופן מוחלט מדעותיו הקדומות על הקריאה ומתפקידו הפסיבי כקורא, ובכך גם מצליח לשחרר אותו מהתנהלותו הפסיבית בעולם.

פרופ’ רות פיין, האוניברסיטה העברית.

מהעמודים הראשונים

מהעמודים הראשונים

פרק 1

פרק 1

האם אמצא את לָה מאגָה? פעמים כה רבות די היה לי להתקרב, כשאני בא מרִי דה סֶן, לקשת הפונה לקֶה דה קונטי, וכשהאור בגוונים של אֵפר וזית הצף על פני הנהר אִפשר לי אך בקושי להבחין בצורות, כבר הייתה צלליתה הדקה מצטיירת על הפּוֹן דֶז אַר; לעתים מתהלכת מצד לצד, לעתים עומדת על מעקה הברזל, רוכנת מעל למים. והיה זה כה טבעי לחצות את הרחוב, לעלות במדרגות הגשר, להיכנס דרך מותניו הצרים ולהתקרב ללה מאגה שהייתה מחייכת ללא הפתעה, משוכנעת כמוני שמפגש מקרי היה הדבר הפחות מקרי בחיינו, ושבני אדם הקובעים מפגשים מדויקים הם אותם בני האדם הזקוקים לנייר שורות כדי להתכתב, או שנוטלים את שפופרת משחת השיניים ולוחצים עליה מלמטה.
אך כעת היא לא תהיה בגשר. פניה המעודנים בעלי העור השקוף בוודאי קרֵבים למבואות כניסה עתיקות בגטו של המארֶה, אולי היא משוחחת עם מוכרת טוגנים או אוכלת נקניקייה חמה בבּוּלוואר סֶבַּסטוֹפּוֹל. בכל אופן עליתי עד לגשר ולה מאגה לא הייתה. כעת לה מאגה לא הייתה בדרכי, ואף כי ידענו את כתובותינו, הכרנו כל חלל בשני חדרינו, חדרים של מי שהם כביכול סטודנטים בפריז, כשכל גלוית דואר פותחת חלון קטן של בְּראק או גירלַנדאיוֹ או מקס ארנסט על רקע הכרכובים הזולים והטפטים הצעקניים, בכל זאת לא היינו מחפשים זה את זו בבתינו. העדפנו להיפגש בגשר, במרפסת של בית קפה, במועדון סרטים או כשאנו משתופפים ליד חתול באיזו חצר ברובע הלטיני. שוטטנו בלי לחפש זה את זו אבל בידיעה שאנו משוטטים כדי להיפגש. הו מאגה, בכל אישה הדומה לך התדפקה מעין דממה מחרישת אוזניים, הפוגה חדה וצלולה כבדולח שסופהּ היה לקרוס בעצב, כמו מטרייה רטובה שנסגרת. בדיוק, מטרייה, מאגה, אולי תיזָכרי באותה מטרייה ישנה שהקרבנו במורד הפארק מוֹנסוּרי, באחר צהריים קפוא אחד של חודש מרס. זרקנו אותה כי מצאת אותה בכיכר הקונקורד, והיא הייתה כבר שבורה מעט, והשתמשת בה הרבה מאוד, בעיקר כדי לנעוץ אותה בצלעות של האנשים במֶטרו ובאוטובוסים, תמיד גמלונית ומוסחת דעת, וחושבת על ציפורים צבועות או על איזה ציור זעיר ששני זבובים עשו על תקרת קרון המֶטרו, ובאותו אחר צהריים ירד מבול, ואַת, גאה כולך, רצית לפתוח את המטרייה שלך כשנכנסנו לפארק, ובידך התחוללה קטסטרופה של ברקים קרים ועננים שחורים, קרעים של בד שנהרס שצנחו בין שברים של מוטות דקים שניתקו ממקומם, וצחקנו כמו מטורפים בעוד שנינו נרטבים, חושבים שמטרייה שנמצאה בכיכר חייבת למות בכבוד בפארק ואינה יכולה להיכנס למעגל הקיום הנקלה של פח האשפה או של שפת המדרכה; ואז אני גלגלתי אותה כמיטב יכולתי ולקחנו אותה עד לפסגת הפארק, קרוב לגשרון שמעל פסי הרכבת, והשלכתי אותה משם בכל כוחי לתחתית מורד הדשא הרטוב בעוד אַת משמיעה צעקה שחשבתי שאני מזהה בה במעורפל איזו קללה של וַלקיריה. והמטרייה שקעה בתחתית המורד כמו ספינה הנכנעת למים הירוקים, למים הירוקים והסוערים, a la mer qui est
plus félonesse en été qu’en hiver,[i] לגל הבוגדני, מאגה, לפי רשימות שערכנו בפרוטרוט במשך זמן רב, מאוהבים בז’וּאֶנוויל ובפארק, חבוקים ודומים לעצים רטובים או לשחקני קולנוע באיזה סרט הונגרי גרוע במיוחד. והיא נותרה בעשב, זעירה ושחורה, כמו חרק שדרכו עליו. והיא לא זזה, אף אחד מקפיציה לא נמתח כמו קודם. גמורה. הגיעה לקִצה. הו מאגה, ולא היינו מרוצים.
מה חשבתי לעשות בפון דזֿאר? נדמה לי שבאותו יום חמישי של חודש דצמבר חשבתי לחצות לגדה הימנית ולשתות יין בקפה הקטן ברי דה לוֹמבַּר, שבו מדאם לֵאוֹני מביטה בכף ידי ומבשרת לי על מסעות והפתעות. מעולם לא לקחתי אותך כדי שמדאם לאוני תביט בכף ידך, אולי פחדתי שהיא תקרא בידך איזו אמת עלי, כי תמיד היית מראָה נוראה, מכונה איומה של חזרות, חוזרות ונשנות, ומה שכינינו בשם לאהוב זה את זו היה אולי שאני עמדתי מולך, פרח צהוב בידי, ואת אחזת שני נרות ירוקים, ובאותה שעה ניתך בפנינו גשם אטי של ויתורים ופרידות וכרטיסים של מטרו. כך שמעולם לא לקחתי אותך כדי שמדאם לאוני, מאגה; ואני יודע, כיוון שאמרת לי את זה, שלא אהבת שאראה אותך נכנסת לספרייה הקטנה ברי וֶרנֵיי, שבה קשיש עמוּס לעייפה מכין אלפי כרטיסיות ויודע כל מה שאפשר לדעת על אודות היסטוריוגרפיה. היית הולכת לשם כדי לשחק עם החתול, והזקן נתן לך להיכנס ולא שאל אותך שאלות, מרוצה מכך שמדי פעם היית מביאה לו ספר מהמדפים הגבוהים ביותר. והיית מתחממת בתנור הצינורות השחור הגדול שלו ולא מצא חן בעינייך שאני יודע שאת הולכת כדי להתנחל ליד התנור הזה. אבל את כל זאת היה צריך לומר ברגע המתאים, אלא שהיה קשה לקבוע את הרגע המתאים לדבּר, ואפילו עכשיו, כשאני שעון במרפקי על הגשר, רואה סירת מפרש קלה בצבע חוםֿאדמדם, יפהפייה כמו תיקן גדול הבוהק מניקיון, ובה אישה בסינר לבן שתלתה בגדים על חוט תיל שהיה קשור לחרטום, מביט בחלונות הקטנים שלה, צבועים בירוק, ובהם וילונות הֶנזל וגרטל. אפילו כעת, מאגה, שאלתי את עצמי האם יש טעם בעיקוף הזה, היות שכדי להגיע לרי דה לומבָּר היה עדיף לי לחצות את פון סן מישל ואת הפוןֿאוֿשאנז’. אבל אילו היית שם באותו לילה, כבפעמים כה רבות בעבר, הייתי יודע שבעיקוף יש טעם, ולעומת זאת כעת גיניתי את כישלוני בכך שכיניתי אותו עיקוף. לאחר שהרמתי את צווארון הז’קט, העניין היה להמשיך ללכת לאורך המזחים עד שאגיע לאותו אזור של חנויות גדולות שמסתיים בשָטֶלֶה, לחלוף תחת הצל הסגול של הטוּר סןֿז’אק ולעלות ברחוב שלי תוך שאני חושב על כך שלא מצאתי אותך ועל מדאם לאוני.
אני יודע שיום אחד הגעתי לפריז, אני יודע שחייתי חיים שאוּלים תקופה מסוימת, עושה מה שאחרים עושים ורואה מה שאחרים רואים. אני יודע שיצאת מבית קפה ברי שֶרְשֿמִידִי וששׂוחחנו. באותו אחר צהריים הכול הלך רע, כי ההרגלים הארגנטיניים שלי אסרו עלי לעבור ללא הרף ממדרכה למדרכה, כדי להביט בדברים התפלים ביותר בחלונות הראווה המוארים אך בקושי, ברחובות שאינני זוכר עוד. אז הלכתי אחרייך באיֿחשק, חושב שאת יהירה וחסרת חינוך, עד שנלאית מלא להיות עייפה ונכנסנו לבית קפה בבּוּלמיש, וככה פתאום, בין שני קרואסונים, סיפרת לי נתח גדול מחייך.
איך יכולתי לחשוד שמה שנראה כל כך שֶקֶר היה אמיתי, ציור של פיגארי עם סיגליות לעת ערב, עם פנים חיוורים, עם רעב ומכות בפינות. מאוחר יותר האמנתי, מאוחר יותר היו סיבות, הייתה מדאם לאוני שהביטה בידי שישנה עם שדייך וחזרה כמעט בדיוק על המילים שלך. “היא סובלת באיזשהו מקום. היא תמיד סבלה. היא עליזה מאוד, אוהבת מאוד צהוב, הציפור שלה היא הקיכלי, השעה שלה היא הלילה, הגשר שלה הוא הפוןֿדזֿאר”. (סירת מפרש בצבע חוםֿאדמדם, מאגה, ולמה לא הסתלקנו בה כשהיה עדיין הזמן לעשות את זה.)
והרי בקושי הכרנו זה את זו וכבר החיים זממו את הנחוץ כדי שנחמיץ את המפגש שלנו באופן מדוקדק. היות שלא ידעת להעמיד פנים הבחנתי מיד שכדי לראות אותך כפי שרציתי היה צריך להתחיל בעצימת העיניים, ואז קודם דברים כמו כוכבים צהובים (נעים במִרקחת של קטיפה), לאחר מכן קפיצות אדומות של מצב הרוח ושל השעות, כניסה הדרגתית לעולםֿמאגה שהיה הגמלוניות והבלבול אבל גם חוטים פרומים עם חתימה של העכביש קְלֶה, קרקס מירוֹ, מראות האֵפר של ויירה דָה סילבה, עולם שהתנהלת בו כמו פָּרש במשחק השחמט, שנע כמו צריח שנע כמו רץ. ואז באותם ימים היינו הולכים למועדוני הסרטים לראות סרטים אילמים, כי אני עם התרבות שלי, הלא כן, ואַת מסכנונת לא הבנת ממש כלום מהקולניות הצורמת הצהובה הטרופה ההיא שקדמה להולדתך, אותה אמולסיה חרוּשת קווים שהמתים התרוצצו בה; אבל לפתע פתאום היה חולף שם הרולד לויד ואז היית מנערת מעלייך את מֵי השינה והיית משתכנעת לבסוף שהכול היה טוב מאוד, ושפַּבְּסְט ושפריץ לאנג. עִצבנת אותי קצת עם שיגעון השלמוּת שלך, עם הנעליים הקרועות שלך, עם הסירוב שלך לקבל את מה שמתקבל על הדעת. היינו אוכלים המבורגרים בקרפור דה ל’אוֹדֵאוֹן, והיינו רוכבים על אופניים למונפרנס, לכל מלון שהוא, לכל כר שהוא. אבל בפעמים אחרות היינו ממשיכים עד לפורט ד’אוֹרלֵאן, ובכל פעם היטבנו להכיר את השטחים השוממים שיש מעבר לבּוּלוואר ז’ורדן, שם היו נאספים לפעמים בחצות הלילה אנשי מועדון הנחש כדי לדבר עם רואה נסתרות עיוור, פרדוקס מגרה. היינו משאירים את האופניים ברחוב ונכנסים לאטֿלאט, עוצרים כדי להביט בשמיים כי זה אחד האזורים המעטים בפריז שבו השמיים שווים יותר מהארץ. בעודנו יושבים בתוך המון גרוטאות היינו מעשנים רגע, ולהֿמאגה הייתה מלטפת לי את השׂער או מזמרת נעימות שאפילו לא היו מומצאות, זמירות מונוטוניות ואבסורדיות שנקטעו באנחות או בזיכרונות. אני הייתי מנצל את ההזדמנות כדי לחשוב על דברים חסרי תועלת, שיטה שהתחלתי ליישם שנים קודם לכן, בבית חולים, ושעם הזמן הלכה ונראתה לי יותר פורייה וחיונית. במאמץ אדיר, תוך שאני מצרף תמונות עזר, חושב על ריחות ופנים, הייתי מצליח לחלץ מהלאֿכלום זוג נעליים חומות שהשתמשתי בהן באוֹלאוָרִיָה בשנת 1940. היו להן עקבים מגומי, סוליות דקות מאוד, וכשירד גשם היו נכנסים לי מים עד לנשמה. כשזוג הנעליים הזה בידו של הזיכרון, היתר היה בא לבד: למשל, פניה של דוניה מנואלה, או המשורר ארנסטו מוֹרוֹני. אבל הייתי דוחה אותם כי מהות המשחק הייתה להשיב לעצמי אך ורק את מה שאין לו משמעות, מה שאינו בולט, מה שגווע ומת. בעודי רועד כולי מכך שאיני מסוגל להיזכר, מותקף על ידי העש המציע אַרכּה, מטומטם מרוב שנישקתי את הזמן, בסוף ראיתי ליד הנעליים פחית של תה “סוֹל” שאמי נתנה לי בבואנוס איירס. והכפית לתה, כףֿ
מלכודת עכברים שבה המכרסמים הקטנים והשחורים היו נשרפים חיים במי הספל בעודם פולטים בועות מצַווחות. משוכנע שהזיכרון שומר הכול ולא רק את האַלבֶּרטינות ואת אירועי היום יום הגדולים של הלב והכליות, התעקשתי לשחזר את תכולת שולחן העבודה שלי בפלוֹרֶסטָה, את פניה של בחורה לא מזוהה ששמה גֶקרֶפְּטֶן, את מספר ציפורני הכתיבה בצורת כפית שהיו בקלמר שלי בכיתה ה’, וסופי שהייתי רועד ומתעורר (כי מעולם לא יכולתי להיזכר באותן ציפורני כתיבה בצורת כפית, אני יודע שהן היו בקלמר, בתא מיוחד, אבל אינני זוכר כמה מהן היו, ואינני מסוגל לקבוע את הרגע המדויק שבו היו שתיים או שש), עד שלָהֿמאגה, מנשקת אותי ונושפת על פנַי את עשן הסיגריה שלה ואת הבל פיה החם, הייתה מאוששת אותי והיינו צוחקים, מתחילים שוב ללכת בין ערֵמות האשפה בחיפוש אחר אנשי המועדון. באותו שלב כבר הבחנתי שחיפוש כשלעצמו היה המזל שלי, דגלם של אלו היוצאים בלילה ללא מטרה קבועה, סיבת קיומם של קוטלי המצפנים. היינו מדברים עם להֿמאגה על פָּטָפיזיקה עד שהיינו מתעייפים, כי גם לה היה קורה (והמפגש שלנו היה בדיוק זה, וכל כך הרבה דברים אפלים כמו גפרור) שהיא הייתה נופלת ללא הרף על יוצאי הדופן, מוצאת את עצמה תקועה בקופסאות שלא היו אלו של האנשים, וכל זה בלי לזלזל באיש, בלי לחשוב את עצמנו למַלדורורים במכירת חיסול וגם לא למֶלמוֹתים משוטטים מתוך זכות יתר. לא נראה לי שהגחלילית מפיקה סיפוק רב ביותר מן העובדה שאין להפריכה שהיא אחד הפלאות הפנומנליים ביותר בקרקס הזה, ויחד עם זאת, די אם נניח שיש לה תודעה כדי שנבין שבכל פעם שלחרק נדלק האור בבטן, הוא בוודאי חש איזה דגדוג של זכות יתר. באותו האופן להֿמאגה אהבה מאוד את ההסתבכויות הבלתי מתקבלות על הדעת שהיא הייתה נקלעת אליהן תמיד בשל כישלון החוקים בחייה. היא הייתה מאותם אנשים ששוברים את הגשרים מעצם העובדה שהם חוצים אותם, או שנזכרים תוך צעקות ובכי שהם ראו בחלון ראווה את כרטיס הפיס שזה עתה זכה בחמישה מיליון. אני מצדי כבר התרגלתי לדברים יוצאי דופן במידה מתונה שקורים לי, ולא חשבתי שזה יותר מדי נורא שכאשר אני נכנס לחדר חשוך כדי לקחת תקליט אני מרגיש בכף ידי את תנועת גופו החי של נָדָל ענק שבחר לישון על גב התקליט. זה, ולמצוא פיסות מוך גדולות, אפורות או ירוקות, בתוך חפיסת סיגריות, או לשמוע שריקה של קטר בדיוק ברגע המתאים ובצליל הנכון כדי להצטרף שלא מן המניין לקטע בסימפוניה של לודוויג ואן, או להיכנס למשתנה ברי דהֿמדיסיס ולראות גבר משתין בתשומת לב, עד לרגע שבו הוא מתרחק מתאו, פונה לעברי ומראה לי, אוחז בו בכף ידו כמו חפץ ליטורגי ויקר ערך, איבר מין בעל ממדים וצבעים שלא ייאמנו, ולשים לב באותו רגע שאותו גבר זהה בדיוק לגבר אחר (אם כי הוא לא היה האחר), שעשרים וארבע שעות קודם לכן, ב”סאל דה ז’אוגרפי”, נשא הרצאה על אודות טוֹטֶמים וטבּוּאים, והציג לקהל סדרה של חפצים שהוא החזיק ברוב קפידה בכף ידו: מקלות שנהב קטנים, נוצות של ציפור הלירה, מטבעות של טקסים, מאובנים מאגיים, כוכבי ים, דגים יבשים, תצלומים של פילגשים מלכותיות, מנחות של ציידים, חיפושיות ענקיות חנוטות שגרמו לרעד של עונג מתוק בקרב הגברות שאינן מאכזבות לעולם.
ובכן, אין זה קל לדבר על אודות להֿמאגה שבשעה זו בוודאי מסתובבת בבֵּלֵוויל או פַּנטֶן, מביטה בתשומת לב בקרקע עד שהיא מוצאת פיסת בד אדום. אם היא לא מוצאת פיסת בד כזאת, היא ממשיכה כל הלילה, הופכת בפחי האשפה, עיניה בורקותֿקפואות, משוכנעת שדבר מה נורא יקרה לה אם היא לא תמצא את פריט ההצלה, הסימן למחילה או לדחייה. אני יודע מה זה, כיוון שגם אני מציית לסימנים הללו, ויש גם פעמים שאני חייב למצוא סמרטוט אדום. מילדותי, ברגע שמשהו נופל לי לרצפה, אני חייב להרים אותו, יהיה מה שיהיה הדבר, כי אם אינני עושה זאת יקרה איזה אסון, לא לי אלא למישהו שאני אוהב ואשר שמו מתחיל באות הראשונה של הדבר שנפל. הדבר הגרוע ביותר הוא ששום דבר לא יכול לעצור אותי כשמשהו נופל לי לרצפה, וגם אין תועלת בכך שמישהו אחר ירים אותו כי אז הכישוף הרע יפעל בכל זאת. פעמים רבות נראיתי בעיני אחרים כמטורף בגלל זה, והאמת היא שאני מטורף כשאני עושה את זה, כשאני מזנק להרים עיפרון או פיסת נייר קטנה שנשמטו מידי, כמו באותו לילה עם קוביית הסוכר במסעדה ברי סְקְריבּ, מסעדה מלוקקת עם המוני מנהלים, זונות בפרוות שועל כסופות וזוגות נשואים מסודרים היטב. היינו עם רונלד וְאטיין, ונפלה לי קוביית סוכר שהתגלגלה מתחת לשולחן שהיה מרוחק למדי משלנו. הדבר הראשון שמשך את תשומת לבי היה האופן שבו הקובייה התרחקה, כיוון שבדרך כלל קוביות של סוכר נתקעות במקום ברגע שהן נוגעות ברצפה, מסיבות מובנות מאליהן הקשורות להיותן מקבּילוֹנים. אבל הקובייה הזאת התנהגה כאילו הייתה כדור של נפטלין, מה שהגביר את החרדה שלי, והדברים הגיעו לידי כך שאפילו האמנתי שממש חטפו אותה מידי. רונלד, שמכיר אותי, הביט אל המקום שהקובייה הגיעה אליו ופרץ בצחוק. זה הפחיד אותי עוד יותר, והפחד התערבב בכעס. מלצר ניגש במחשבה שנפל לי דבר מה יקר ערך, איזה עט פרקר או מערכת של שיניים תותבות, ולמעשה כל מה שהוא עשה היה להפריע לי, ואז, בלי לבקש רשות, הטלתי את עצמי על הרצפה והתחלתי לחפש את הקובייה בין נעליהם של האנשים, שהיו מסוקרנים לחלוטין מתוך מחשבה (מוצדקת) שמדובר במשהו חשוב. ליד השולחן הייתה שמנה ג’ינג’ית אחת, אחרת שהייתה פחות שמנה אבל זנותית באותה המידה ושני מנהלים או משהו כזה. הדבר הראשון שעשיתי היה להבחין בכך שהקובייה אינה גלויה לעין, אם כי ראו אותה מקפצת עד לנעליים (שהתנועעו באיֿשקט כמו תרנגולות). יתר על כן, הרצפה הייתה מכוסה בשטיח, ועל אף שהוא היה דוחה מרוב שימוש, הקובייה הסתתרה בין השׂערות ולא יכולתי למצוא אותה. המלצר השתרע על הרצפה בצד השני של השולחן, וכך היינו כבר שני יצורים בעלי ארבע רגליים שהתנועעו בין נעלייםֿתרנגולות שבינתיים, שם למעלה, החלו לקרקר כמטורפות. המלצר היה עדיין משוכנע שמדובר בעט פרקר או במטבע לוּאי מזהב, וכשכבר היינו ממש מתחת לשולחן, במין אינטימיות ואפלולית גדולה, הוא שאל אותי, ואמרתי לו, והוא עשה פרצוף שהתבקש לרסס אותו בחומר מקבֵּע, אבל לא התחשק לי לצחוק, הפחד גרם לי למנעול כפול בפתח הקיבה, ובסוף נתקפתי ייאוש אמיתי (בינתיים המלצר קם בזעם), והתחלתי לתפוס את נעלי הנשים ולהסתכל האם קוביית הסוכר לא מצאה לה מקום מקלט מתחת לקשת הסוליה, והתרנגולות קרקרו, התרנגולים המנהלים ניקרו בגבי, שמעתי צחוק מתגלגל של רונלד ושל אטיין, בעודי נע משולחן לשולחן עד שמצאתי את הסוכר, מסתתר מאחורי רגל שולחן בסגנון האימפריה השנייה. וכולם רתחו מכעס, אפילו אני על הסוכר, שהיה חפון בכף ידי, והרגשתי איך הוא מתערבב בזיעה שעל העור, איך הוא מתמוסס באורח מגעיל למין נקמה דביקה, מקרים יום יומיים מהסוג הזה.

[i] צרפתית: לים שהוא פושע יותר בקיץ מאשר בחורף.

ממוסף הארץ

ממוסף הארץ

קסמי קורטאסר: להיות באפור ולהרגיש בוורוד – דניאל בלאושטיין:
50 שנה אחרי שראה אור, הרומן הגדול “קלאס” כבר אינו טעון חומר נפץ מהפכני כמו שהיה בימי הדיקטטורה הצבאית של ארגנטינה. אבל הוא עדיין מזמין למשחק, לשינוי, לפליאה, לטלטול
13.03.2013
21:32

קלאס
חוליו קורטאסר.
תרגם מספרדית: יורם מלצר.
הוצאת כרמל, סדרת אלדורדו, 640 עמ’, 159 שקלים
בפעם הראשונה קראתי את ”קלאס” לפני סוף בית הספר התיכון, בן 18. באותו זמן הסתיים והלך אותו סיוט ארוך של הדיקטטורה הצבאית (או כפי שיש להגדירה: הדיקטטורה האזרחית־הצבאית). אני זוכר שהתחלתי לקרוא ב”קלאס” ביום ראשון בלילה, אחת השעות האומללות בילדותי בארגנטינה. הכל עורר מרמור באותם לילות ראשון: העניבה הכחולה, המכנסיים האפורים, החולצה הלבנה, הבלייזר הכחול והשעון המעורר, שעתיד לצלצל מחר ברבע לשבע ואחריו יש ללכת לבית הספר הגבוה למסחר, לערוך מאזנים בהנהלת חשבונות, לפתור משוואות במתמטיקה, לחזור בעל פה על הגדרת “המערכת הכלכלית” בשיעורי כלכלה מדינית או על הגדרות “מולדת”, “דת” ו”משפחה” בשיעורי “חינוך למוסר”.
בבית הספר היתה חצר פנימית מוקפת סורגי ברזל, שנראתה כמו בית כלא, ושם היינו צריכים להסתדר כל בוקר כבמסדר צבאי ולשיר את ההמנון. כשהמורה נכנס לכיתה היה עלינו לעמוד לשמאל השולחן בעמידת דום ולברך אותו בקול רם: “בוקר טוב אדוני המורה”. במשך חמש שנים, יום ולילה, ואפילו בחלומותי, לא הצלחתי להשתחרר לגמרי ממדי בית הספר, מן הפחד שמא לא אציית לתקנון, מן העניבה הכחולה החונקת, מן המועקה בגרון. כש”קלאס” הגיע לראשונה לידי הייתי כבר תוצר מוצלח של החינוך הארגנטיני: תלמיד טוב, שטוף מוח ואזרח ממושמע.
לפי הרופא והפסיכואנליטיקן האוסטרו־אמריקאי וילהלם רייך, ההפך ממשטר פשיסטי הוא האורגזמה. בעיני, בן ה-18, ההפך מבית הספר ומחיי היה דווקא “קלאס”, הרומן שנושא שם של משחק ילדים. בפרק 97, דמותו של מורֶלי, איש ספרות שבמובן מסוים הוא הגילום הספרותי של קורטאסר עצמו, אומר כך: “במה שנוגע לי, אני שואל את עצמי אם אי פעם אצליח להרגיש שהדמות האמיתית והיחידה שמעניינת אותי היא הקורא, אם משהו ממה שאני כותב יתרום אצלו לשינוי, לתזוזה, לפליאה, לטלטול”. כמו קוראים אחרים רבים בעולם (ועכשיו גם קוראים ישראלים), “קלאס” שינה אותי, הפליא וטילטל.
בלתי אפשרי היה שלא להתרגש עם הספר הזה, שהזמין אותנו לשחק. חייתי באימפריית הפחד, בעיר אפורה, בחברה נוקשה, אחידה, תחת פיקוח. “קלאס”, לעומת זאת, היה טקסט נועז, רבגוני, קוסמופוליטי, חתרני. ב”קלאס” יכולת “להיות באפור ולהרגיש בוורוד”; “בואנוס איירס היתה פאריס ופאריס היתה בואנוס איירס”. הגבולות הלאומיים כבר לא היו משמעותיים, כי הם היו חדירים. הזהות הלאומית היתה אפילו חשובה פחות. השאלות שעלו ב”קלאס” היו בעיקר מטאפיסיות, ועל כן – אוניברסליות; הדרך שעברה הדמות הראשית היתה חיפוש פילוסופי; הקפיצה הסופית, המכרעת – טרנסצנדנטית.
איך אפשר היה שלא להתרגש כבר במשפט הראשון: “בדרכו, הספר הזה הוא ספרים רבים, אבל בעיקר הוא שני ספרים”. בדיקטטורה אין, כידוע, בחירות. ואילו “קלאס” הזמין אותנו לבחור בין שתי אפשרויות. הראשונה: לקרוא את הטקסט באופן רציף מפרק 1 עד פרק 56, ולהיות כך “קוראים סבילים”; והשנייה: להתחיל לקרוא בפרק 73, ואחריו פרקים 1, 2, 116, 3, 84, 71, 5, וכו’, בהתאם ל”טבלת התמצאות” המופיעה בעמוד הראשון. צורת הקריאה הזאת הפכה אותנו ל”קוראים פעילים”, והדילוגים הלא סדירים, המתמיהים האלה, מפרק לפרק (מ-128 ל-24) הזכירו את הדילוגים שמדלג ילד המשחק קלאס. למותר לציין שכולנו שאפנו להיות קוראים פעילים.
אורסיו אוליבֵירַה, הדמות הראשית ברומן, היה דמות שאי אפשר לעמוד בפניה. אני, כמובן, הערצתי אותו ואת חבורת ידידיו שהתגוררו בפאריס. כולם היו שם זרים, כולם בוהמיינים, אמנים, הולכי בטל, מתבודדים, שיכורים, ידענים גדולים בספרות, מוסיקה, ציור, פילוסופיה, היסטוריה, שפות. הערצתי אותו וגם קינאתי בו בגלל בת זוגו לה מאגָה. כולנו רצינו חברה, או אפילו חתולה, שתיקרא “לה מאגה”.
אחרי שקראתי את “קלאס” החלטתי שלא אהיה רופא: ביטלתי את הרשמתי לפקולטה לרפואה, והתחלתי ללמוד בפקולטה למדעי הרוח והאמנויות. כי לבד מהיותו רומן פחות או יותר קונבנציונלי (כלומר, כזה שיש בו סיפור, מספר, דמויות), הספר הזה הוא גם מעין אנציקלופדיה של התרבות המערבית. מאות עמודיו הם רשימת מצאי של ציטוטים והפניות למקורות אמנותיים ותרבותיים שהיו לי חלונות פתוחים אל עולמות ואל יוצרים בלתי ידועים: ג’ורג’ בטאי, ויטולד גומברוביץ’, אוקטביו פס, קפקא, פול קליי, ג’קסון פולוק, אלבן ברג, פרלינגטי, יונג, גרדל, א”א קמינגס, לוי שטראוס, לסמה לימה, תלוניוס מונק, לואיס בוניואל וכו’.
הלהט ל”קלאס” הוביל אותי לרובע מונפרנס בפאריס, שברחובותיו מתרחש חלק גדול מן העלילה. הוא הוביל אותי גם למקומות זוהרים פחות, אם כי מרגשים יותר: הסֶרוֹ של מונטבידאו, שבו מחפש אוליבירה לשווא את לה מאגה, וגשר שדרות סן מרטין בבואנוס איירס, שם אוליבירה כבר בודד ללא תקנה, עזוב ורחוק.
כשם שאי אפשר לרחוץ באותו נהר פעמיים, כך אי אפשר לקרוא פעמיים אותו טקסט. יש יצירות ספרותיות שנראה כי לא נס ליחן (עם היצירות הללו נמנים רבים מן הסיפורים הקצרים של קורטאסר). ספרים אחרים, לעומת זאת, מתכסים באבק על מדף הספרייה. “קלאס” הוא תוצר אנין טעם של אותה מעבדה נרטיבית שהיתה ה”בום” הלטינו־אמריקאי של שנות ה-60 (שנטלו בו חלק גם גרסיה מרקס, קרלוס פואנטס, ורגס יוסה וחוסה דונוסו). “קלאס” נטוע בדחף הניסויי ובצייטגייסט התרבותי של העשור ההוא, אבל לא כל מה שנכתב בו ולא כל בחירותיו האסתטיות עמדו בפגעי הזמן.
בפעם השלישית או הרביעית שקראתי בספר, אורסיו אוליבירה החל להרגיז אותי. הארגנטיני המשכיל, המיוסר, כובש הלבבות, הלך ואיבד את הקסם שלו ונהפך בעיני לטיפוס ציני, אנוכי, לרגעים אכזר. גם לה מאגה איבדה חלק מקסמה: היא היתה כנועה, קצת טיפשה, צפויה מדי. ההשכלה ו”האפקט האנציקלופדי” שעלו מן היצירה התגלו לי עכשיו כמוגזמים, אפילו מעיקים; הצגת ראווה של סנוביזם אינטלקטואלי ותו לא.
בקריאה אחרת, מאוחרת יותר, הרגיז אותי מאוד שהרומן שם ללעג דמויות מסוימות בשל העדפותיהן התרבותיות המפוקפקות, למשל הרדיו־נובלות ומגזינים כמו “לאשה”. פתאום איבחנתי אצל קורטאסר – הסופר המהפכן – גישה שמרנית: להיטותו להנציח את החלוקה ההייררכית של האמנות, או חששו לשקוע במים העכורים של “הטעם הרע” (באותו עשור של שנות ה-60, סופרים כמו מנואל פואיג, סֶבֵרוֹ סרדוּי וקבּרֵרָה אינְפָנטֶה, שנשארו מחוץ ל”בום” היוקרתי, יצרו מתוך תרבות ההמונים ספרות לא פחות ניסויית מזו של ה”בום”, אבל חתרנית יותר בהיבט התרבותי והאסתטי).
אני משאיר לסוף את מה שהכי מפריע לי: איך יכולתי להתפעל כל כך מאותה “טבלת התמצאות” שפותחת את הספר? איך ייתכן שדורות של קוראים צייתו להוראות הללו לקריאת הספר? קשה למצוא עוד ספר שעשה מאמצים נועזים כל כך להכתיב דרך קריאה כמו “קלאס”. יצירה פתוחה? קורא פעיל? למעשה, כל יצירה היא פתוחה, וכל קורא אמיתי היה תמיד פעיל. “קלאס” הוא טקסט פרדוקסלי, שמצד אחד מטיף לחופש, לחיפוש ומדבר על “הקפיצה הגדולה”, ומהצד האחר תוקע לנו “טבלה” מסדרת ומשליטה.
השנים חלפו ועמן גם השפעות האכזבה. למרות הביקורת, אהבתי ל”קלאס” עמידה הרבה יותר מאשר אכזבתי ממנו. חוליו קורטאסר היה אחד הסופרים הגדולים, לא רק בספרדית, של המאה ה-20. חלק גדול מיצירתו עדיין לא נחקר דיו בידי הקוראים והביקורת המקצועית. “קלאס” היה וימשיך להיות מופת שאי אפשר להתעלם ממנו בספרות ההיספנו־אמריקאית. כמה סצנות ברומן, בזכות עוצמתן הרגשית ועיצובן הנרטיבי המושלם, נחקקו לעולם. אני מתכוון, בין היתר, לקונצרט של ברט טרֵפָּה, למותו של התינוק רוֹקמדוּר, לטָליטָה התלויה באוויר בבואנוס איירס. כל אחת מן הסצנות הללו יכולה להצדיק, בזכות עצמה, את היצירה כולה, שהיא הרבה יותר מרומן והרבה יותר מסתם השתלשלות אירועים.
Rayuela / Julio Cortázar
ד”ר דניאל בלאושטיין הוא מרצה וחוקר בחוג ללימודים רומאניים ולטינו־אמריקאיים באוניברסיטה העברית ומרצה בקורס על הסיפורת הלטינו־אמריקאית של המאה ה-20 בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב

חוות דעת (0)

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה על “קלאס”

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *