ראשי » סיפורת » פלא פה נס

פלא פה נס

מס' עמודים: 385 / תאריך יציאה: דצמבר 2016

דאנאקוד: 249-50417 / מסת"ב: 978-965-540-599-6

₪84   67.20

תיאור

תיאור

ספרו החדש של גדעון אביטל-אפשטיין מנסה לשרטט תרחיש אפשרי, שעלול לקרות למדינת ישראל אם ימשיכו הדברים להתגלגל במדרון. רומן נועז ומפוכח, שנכתב מתוך אהבה גדולה, דאגת אמת וזעקה לשינוי.
זהו ספר חי, תוסס, עתיר גיבורים ותפניות דרמטיות, שופע דמיון ומעוגן במציאות.

גב הספר

גב הספר

הרומן פלא פה נס מגיש לקורא תמונה תלת-ממדית של החברה הישראלית במאה ה-21. הטקסט משעשע, מתעתע ומזעזע ומתכתב עם “אלטנוילנד” ו”מדינת היהודים” של הרצל.

מה מוביל תלמידת אולפנה לעזוב הכול ולצאת לדרך חדשה? האם תיפרד אם-שכולה מקבר בנה בבית העלמין הצבאי בעין צדק? כיצד פורצת מלחמת לבנון השלישית? מדוע מוביל ראש הממשלה, אח-אב, למשאל-עם? איך נולד מחדש הסנהדרין? איזו מחתרת כובשת את משרדי השב”כ ומציתה את בית המשפט העליון? לאן מובילה “אקסודוס” את החזון הציוני?

עטרה, טיקו, זוהר, גיא, רביב, נוח-צבי, ושאר גיבורי הספר מעצבים במו-ידיהם את המאבק בין “ישראל החדשה” ו”ממלכת יהודה”.

____

“גדעון אביטל-אפשטיין תולש דפים מספר ההיסטוריה ומצייר עליהם בטושים צבעוניים, בלי לטשטש את הדו-קרב בין השחור ללבן. הסופר מחדד את הזירה בה מונפים אגרופי הקיום לכל עבר, מלביש לידי גיבוריו את כפפות האגרוף שתפר למענם, אך לא שוכח אף פעם שלאותה כפפה יש גם בטנה רכה.”

רוני סומק, משורר

ד”ר גדעון אביטל-אפשטיין, היסטוריון, חוקר, עו”ד וסופר. מחבר “1973 – הקרב על הזיכרון” [שוקן, 2013].

מתוך הספר

מתוך הספר

בעיניי, הנימוק היחיד, הקריטי, בעד ההישארות פה, הוא הישראליות. ישראלי מחובר לישראליות שלו כמו ברווזון שכרוך אחרי דמות האם הראשונה שהוא נתקל בה, אם היא כלב או אדם. ישראליות היא טוטליות, זהות, שייכות, שותפות, שפה, משפחה, חברים, נופים – שדות קרב וחופי ים, שבילי טיולים, זיכרונות, קברי משפחה, ריחות, שירי מולדת, צלילים, בדיחות – גם קרש – סלט טרי, זיתים, חלווה, חומוס-טחינה, מנגל, דיבורים על צבא. אם נמצא פטנט שיאפשר לנו לשאת את הישראליות לאן שנבחר, סלינו על כתפינו, זה יהיה האקזיט הגדול של המאה ה-21.”
אדווה מנענעת בראשה לאות הזדהות. שיר מנסה לוודא שהבינה נכון. “את מתכוונת לומר שהציונות – של הרצל, אחד העם, בובר, וייצמן, ז’בוטינסקי, בן גוריון – פאסה?”
“כן, נשארנו רק עם “ציונות השרירים” של נורדאו, עם “קיר הברזל” של ז’בוטינסקי ועם השילוש הקדוש של הרב קוק – עמישראל, תורת ישראל וארץ-ישראל, והאדמה קדושה מכול. מתחת מעילי הרוח של נאמני ארץ ישראל השלמה צמחו המתנחלים ופולשי המאחזים וכורתי הזיתים, ונוער הגבעות ותגי המחיר ומה שעוד מחכה לנו. זאת לא הציונות שלנו.”
“אז מה עושים?” שואל זיו ונועץ בנורית מבט רציני.
“צריך לגשת לפרויקט הציוני מכיוון אחר, בלי להתייאש. לנסות מהתחלה, כמו אחרי כישלון בטסט הראשון. זה לא אסון. מי לא ניגש אף פעם למועד ב’? אפילו החץ החטיא בשיגור הבכורה…”
“ולא כל אחת מתחתנת עם החבר הראשון,” צוחקת שיר, שנפרדה לא מכבר מחברה הראשון אחרי שלוש שנות זוגיות.
“בדיוק כך, מנסים שוב עם מישהו אחר,” מעודדת נורית, “צריך ללמוד משגיאות העבר ולהתחיל מחדש.”

עוד מהספר

עוד מהספר

גשר צר מאוד

טיפות גשם עצלות, אולי המלקוש, סופחו לתוכן נחילי חול ורסיסי אבק של שרב ראשון. כתמי בוץ נמרחים על חלונות הבתים ומתפזרים על שמשות המכוניות בשלל כתמי רורשך. לכלוך דולף מעצי הנוי ועוטף את המדרכות כמו קרום של קקאו.

שנת הלימודים הגיעה בקושי לאמצע הדרך וכבר נמצאת בגלישה איטית אך עיקשת לעבר קו הגמר. כמו שיירת טיסות נכנסות לנמל התעופה בן­­ֿגוריון לפני שבת, כך עומדים לנחות על לוח השנה של מערכת החינוך פסח, מימונה, יום השואה, יום הזיכרון, יום העצמאות, ל”ג בעומר, יום ירושלים, שבועות, טיול סוף שנה, מבחני גמר ומסיבות סיום. עומס מוגזם של אירועים אינו משאיר די זמן פנוי ללימודים סדירים. את החסר ייאלצו תלמידות “שפתי אמת” בפאתי מושב בת ציון, בואכה קרייתֿגת, להשלים בחופשות כשיעורי בית.

הגשם תפס את עטרה וחברותיה מכיתה י’ בחצר הקטנה ליד חדר המלאכה, בסיום ההפסקה הגדולה. בכניסתן לכיתה הן מעיפות מבט אל הלוח “החכם”. אותיות היום וספרות השעה מרצדות על הקיר בירוק זוהר, כמו צלב ניאון עצבני בחלון ראווה של ביתֿמרקחת בפריז או ברומא, רחוק מכאן ת”ק פרסה. בפינה ימנית עליונה, נחות להן בשלוות עולם, בלי לרצד כלל, אותיות “בס”ד” – בסייעתא דשמיא, בתנוחה של ת.נ.צ.ב.ה. – תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.

שיעור מורשת אחרון לפני חופשת פסח מוקדש לרבי ישראל סלנטר, אבי “תנועת המוסר”. על סדר היום – המאבק בתנועת ההשכלה וסכנת החילון. רב האולפנא, יאשיהו גמזו, מסביר כי ההשכלה והחילון הם תאומים זהים שנֶהרו באותו עיבור והופרדו רק למראית עין, לשם הטעיית הציבור. כבוד הרב הוא לוליין שפה, מתפתל בין המקורות כמי שמנתר מעדנות מאבן לאבן בפלגי שמורת תל דן. ממאמר חז”ל הוא קופץ לספר “הכוזרי”, מציטוט מכתבי הרב קוק, אברהםֿיצחק, הוא מדלג אל בנו, צביֿיהודה ונוחת בחצרו של הרב יצחק גינזבורג, למרות “ברוך הגבר” או בזכותו.

חוזה המדינה | ירון אביטוב

חוזה המדינה | ירון אביטוב

עטרה, תלמידת אולפנה דתית, וגיא, אח שכול, שניהם ממשפחות המכונות מלח הארץ, מחללים ומזמרים “מה יפים הלילות בכנען” על אדמות הפלפונס ביוון, לשם הם עוקרים על מנת ליישב בהן את מדינת “ישראל החדשה”. עטרה וגיא הם חלק מגיבורי ברומן “פלא פה נס” של גדעון אביטל–אפשטיין, רומן דיסטופי שממשיך את המגמה הרווחת כעת בספרות העברית שמייצרת כבר ז’אנר חדש בפני עצמו: רומנים עתידניים העוסקים בישראל או בציונות אלטרנטיבית, ולעתים מדובר באפוקליפסות פוסט ציוניות המנבאות את קץ המדינה, תוך שהם מרמזים בקריצה על האקטואליה כפי שהם מפרשים אותה (בנושא זה עסק לאחרונה מאמרו של אריאל שנבל במוסף זה, גיליון פרשת נשא).

מדובר בתופעה הראויה למחקר תרבותי, סוציולוגי ואף פוליטי. מבחינה ספרותית, כמה מהספרים האלה אף מתכתבים ביניהם בכמה מוטיבים בולטים, כך שלא תמיד הרעיונות המובעים בהם נראים לגמרי מקוריים. וכל זאת, לעומת “הדרך לעין חרוד”, ספרו של עמוס קינן, שראה אור, כמה מקרי, ב–1984, והיה למעשה הספר שניבא את הגל הזה ואולי המוצלח מכולם בסוגה הזו.

הסופרים העבריים לוקחים כולם את “אלטנוילד” של הרצל כמעין מודל ישיר או עקיף ועושים לו פרפרזה, איש–איש בדרכו ובסגנונו, וכל אחד מהם ממקם את הציונות החדשה באזור אחר של העולם. ב”נוילנד” ממקם אשכול נבו את החלום הציוני בחווה נידחת בארגנטינה, באדמות שרכש בשעתו הברון הירש. ברומן “הרצל אמר” מחזיר יואב אבני את הציונות לאוגנדה; ב”אישראל” עוסקת נאוה סמל בתוכניתו של הדיפלומט היהודי מרדכי מנואל נוח להקים בסוף המאה התשע–עשרה מדינה יהודית בשם אררט באי גרנד איילנד הסמוך לניו–יורק; ב”2023″ מבריח יגאל סרנה בסירה אב ובתו מחופי ארץ ישראל לאי שבו הם ירגישו בטוחים יותר; ב”כתר זמני” ממקם יהונתן גפן את חיזוי העתיד האפוקליפטי בתוך גבולות ישראל של ימינו; בעוד ש”פלא פה נס”, הרומן החדש של גדעון אביטל–אפשטיין, מציע את הפלפונס היווני כארץ המובטחת של הציונות החדשה, כאשר בדרך נבדקות אופציות נוספות, בין השאר באוסטרליה ובקזחסטן.

את הדיסטופיה שלו בונה אביטל–אפשטיין על חומרי מציאות לכאורה וכל זאת על מנת לשוות לספר יותר אמינות. אין הוא מרחיק עדות למציאות הזויה אלא למציאות שהיא לכאורה מעבר לפינה, הנשמעת לעתים כאילו נלקחה בחלקה מהכרוניקות העיתונאיות. סיפורו מתחיל בשלהי 2018 או תחילת 2019 ונמשך עד שנת 2030, כך שגם מבחינת לוחות הזמנים מדובר בעתיד הנראה לעין. גישה זו משחקת לטובת הספר אך גם לרעתו. מחד גיסא היא מקנה לקורא את התחושה המדומה שהוא קורא ספר כמעט תיעודי ולא ספר פרוזה, תחושה המתחזקת בעזרת לא מעט מסמכים מפוברקים, מזכרים וחוזים המצורפים לספר; ומאידך גיסא היא מקהה את עוקצו ויוצרת מיש–מש בין אקטואליות לעתידנות.

לתחושתי, אביטל–אפשטיין לא עיבד עד הסוף את הדיסטופיה לפרוזה נטו, ויצר מעין תמהיל בין סוגות שונות של כתיבה – מניסוח מסמכים וחוזים ועד פרוזה צלולה שבחלקה בהחלט מעידה על כישרון ספרותי ושנינות לשונית.

לגשת‭ ‬לפרויקט‭ ‬הציוני‭ ‬מכיוון‭ ‬אחר‭. ‬גן‭ ‬יבנה‭ ‬בצילום‭ ‬של‭ ‬אביר‭ ‬סולטן‭. ‬התמונה‭ ‬הוצגה‭ ‬בתערוכה‭ “‬רגע‭ ‬ישראלי‭” ‬בתחנות‭ ‬הרכבת‭ ‬ברחבי‭ ‬הארץ

האקזיט הגדול

עלילת הספר נעה בין הלאומי לאישי, והוא היה יכול להיות מוצלח יותר לטעמי אילו התמקד בסיפור האישי של גיבוריו על רקע תהפוכות התקופה, ולא עסק בעיקר באירועים והותיר את גיבוריו קצת ברקע.

ישראל מתכוננת למערכת בחירות שמתקיימת בחודש מאי 2019. אח–אב להב, להטוטן טלוויזיה ורב מג, הוא זה שנבחר כראש הממשלה. לאחר הבחירות נקלעת ישראל למלחמת לבנון השלישית וזו גובה כאלף הרוגים. “מלחמות הן תופעת טבע בישראל. כמו הוריקן בארצות הברית… הכלל הוא מלחמה כל עשור. כל כמה שנים צריך מלחמה. כמו לצבוע את הבית, לקנות מקרר, לריב עם החותנת” (עמ’ 80).

הניצחון במלחמה אינו מונע הידרדרות במצב המשק ובמצב הביטחון. יהודים וערבים נעים בדרכים רק בשיירות וקרבנות טרור משני הצדדים מובאים מדי יום לקבורה. לחץ אמריקני מאיץ חתימת הסכם שלום עם הפלשתינים אבל הוא לא זוכה לאישור במשאל עם, והדבר גורר בחירות חדשות שבסיומן עולה לשלטון ראש ממשלה חדש, והפעם אריאל–שרון אליעש החרדי. אליעש מקדם את האג’נדה של מדינת הלכה בעזרת חקיקה דתית. מחתרת רדיקלית כובשת את משרדי השב”כ, בית המשפט העליון מוצת ואת מקומו תופס מוסד הסנהדרין שממלא את הוואקום שנוצר. המפלגות הערבית מוצאות מחוץ לחוק, התקשורת נרדפת, הפיגועים רודפים זה אחר זה, שיעור הירידה מהארץ גבוה, והשלטון המרכזי למעשה מתרופף.

בשנת 2023 קמה תנועת מחאה של ישראלים, המתרעמים על המצב ומתגעגעים לציונות של פעם. תנועת “אקסודוס” מנסה לכאורה להחיות את הציונות האמיתית האבודה של הרצל, אבל מייצרת פוסט ציונות בשם “ישראל החדשה”. נורית די–נור, הוגת הרעיון וההרצליאנית של התנועה, באה אף היא מתחום התקשורת כמו הרצל המקורי.

די–נור טוענת ש”ישראלי מחובר לישראליות שלו כמו שברווזון כרוך אחרי דמות אם ראשונה שהוא נתקל בה… אם נמצא פטנט שיאפשר לנו לשאת את הישראליות לאן שנבחר… זה יהיה האקזיט הגדול של המאה ה–21… צריך לגשת לפרויקט הציוני מכיוון אחר… לנסות מההתחלה, כמו אחרי כישלון בטסט הראשון… מי לא ניגש אף פעם ל’מועד ב'” (עמ’ 237–238).

“אקסודוס” צוברת כוח ונרשמים אליה ישראלים רבים. התנועה יוזמת אקזיט ציוני חדש מחוץ לגבולות ארץ ישראל והמקום שנבחר הוא הפלפונס ביוון. הבחירה בפלפונס מגובה בהסכמים בינלאומיים ובמעורבות פעילה של ממשלת גרמניה, שמסכימה לשמוט את חובותיה הכבדים של יוון, וכל זאת בתמורה למתן אוטונומיה בשטח חצי האי היווני ל”ישראל החדשה”. הישראלים החדשים מתפללים, אם בכלל, לשנה הבאה בפטראס הבנויה, ובהדרגה נשלמות ההכנות לכינונה של המדינה החדשה, לקראת הגירתם של ישראלים רבים לשם.

ובינתיים, חברי “אקסודוס” נרדפים עד חורמה וארגונים שונים קוראים לדון אותם למאסר. מבקריהם מכנים אותם “חבורת מתייוונים אומללה ומסוכנת – סכין בגב האומה” (עמ’ 241). מסע הנידוי רק מגביר את כוחה של התנועה וחבריה טוענים שהם “נאמנים לחזונו של הרצל ונחושים לכונן אותו מחדש. הרצל, לו נקלע לכאן היום, היה נרדף בשל דעותיו ואולי אפילו מגורש” (עמ’ 306).

תזכירים משפטיים

בפרפרזה על האמירה “שתי מדינות לשני עמים” כתב אביטל–אפשטיין דיסטופיה על שלוש מדינות לשלושה עמים: יהודה, ישראל החדשה ופלשתין. ישראל החדשה קמה לבסוף, אך במקביל מוקמת גם מלכות יהודה וכן מדינת פלשתין. כארבעה מיליון ישראלים מהגרים ליוון, בעוד כל האחרים נשארים תחת דגל יהודה, שממליכה עליה את המלך מתתיהו, צאצא לבית חשמונאי. לפי התרחיש של אביטל, החלוקה בין יהודה לפלשתין מביאה דווקא לשגשוג המזרח התיכון החדש.

אביטל–אפשטיין, שפרסם כבר שני ספרי תיעוד, הוא משפטן והדבר ניכר ב”פלא פה נס”. נדמה שהוא מתנועע בין סוגות הכתיבה השונות: המשפטית, שהיא תחום המקצוע שלו, תיעוד ותרחיש פוליטי, ופרוזה – שבה הוא מנסה לראשונה את כוחו. בכמה מהפרקים הוא מצליח למדי, אלמלא התעקש שוב ושוב לחזור לסוגות הכתיבה שבהן הוא כנראה מרגיש בטוח יותר. הספר מכיל יותר מדי תזכירים, הסכמים וחוזים ופרטי פרטים לא ממש נחוצים, שנוטלים את עוקצה של הפרוזה. היה מקום לעבד אותם ללשון סיפור יותר מכפי שנעשה.

“פלא פה נס” מקיף גלריית דמויות נרחבת מדי במקום להתעמק בכמה מהן במיוחד, כמו למשל הצעירה עטרה, החוזה נורית, טיקו שהוא איש ביטחון שהופך לימים למנהיג ישראל החדשה, ונח צבי החרדי שמצטרף אף הוא לתנועה. הרומן נפתח בסיפורה המעניין של הנערה עטרה, שלאחר מכן נעלמת מהרומן על מנת לחזור אליו מעת לעת. זהו מהלך סיפורי אופייני הגורם לקיטועים מוגזמים. טיקו הוא דמות פלקטית מדי, והקורא ירצה לדעת יותר על נח צבי שעובר מהפך מעניין בחייו.

עם כל הכבוד לפוליטיקה ולתזכירים, אותי למשל מעניינת עטרה יותר מכול, אבל לא באתי על סיפוקי באשר לעיצוב דמותה וכמה מהדמויות המרכזיות האחרות. בניגוד לסופרי הגל הדיסטופי כמו אשכול נבו, אבני ונאווה סמל, שבספריהם הפרוזה גוברת על הדיסטופיה, הרי שבספר של אביטל–אפשטיין התרחיש הפוליטי לעתים גובר על הספרות. יותר מדי אג’נדה, פחות מדי ספרות, אבל התוצאה בכל זאת מצליחה לעורר עניין.

פורסם במוסף ‘שבת’ מקור ראשון כ”ב סיון תשע”ז

חוות דעת (0)

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה על “פלא פה נס”

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *