פדרו פארמו

באתי לְקוֹמָלָה[1] כי אמרו לי שאבא שלי, איזה פֶּדְרוֹ פָּארַמוֹ[2], חי פה. אמא שלי אמרה לי את זה. ואני הבטחתי לה שאבוא לראות אותו אחרי שהיא תמות. לחצתי לה את הידיים כאות שאעשה כך; כי היא גססה אז ואני הייתי מוכן להבטיח הכול. "אל תשכח לבקר אצלו – הורתה לי. קוראים לו ככה וגם אחרת. אני בטוחה שהוא ישמח להכיר אותך."

לא יכולתי אלא לומר לה שזה מה שאעשה, וכיוון שאמרתי לה את זה כל כך הרבה פעמים, המשכתי לומר לה אותו דבר גם אחרי שידיי התקשו להשתחרר מאחיזת ידיה המתות. עוד לפני כן אמרה לי: –אל תבקש ממנו שום דבר. תדרוש ממנו את מה ששלנו. מה שהוא היה חייב לתת לי ואף פעם לא נתן לי... על השכחה ששכח אותנו, בן שלי, תעשה שהוא ישלם לך ביוקר.

–ככה אעשה, אמא.

אולם לא התכוונתי לקיים את הבטחתי. עד שהתחלתי להתמלא בחלומות, להפיח רוח באשליות. וכך עולם שלם קרם עור וגידים מסביב לתקווה שהיתה אותו אדון הקרוי פֶּדְרוֹ פָּארַמוֹ, הבעל של אמי. משום כך באתי לקוֹמָלָה. זה קרה בעונת השרב, שרוח אוגוסט נושבת בה חמה, מורעלת מריח הריקבון של הבּוֹרִיּוֹת[3].

הדרך עלתה וירדה: "עולה או יורדת, תלוי אם הולכים או באים. מבחינת מי שהולך, היא עולה; מבחינת מי שבא, היא יורדת."

–איך אתה אומר שקוראים לעיירה שנראית שם למטה?

–קוֹמָלָה, אדוני.

–אתה בטוח שזאת כבר קוֹמָלָה?

–בטוח, אדוני.

–ולמה הנוף נראה עצוב כל כך?

–זו התקופה, אדוני.

ציפיתי לראות את זה מבעד לזיכרונות אמי; מגעגועיה, בין קרעי אנחות. חייה עברו עליה תמיד באנחות על קוֹמָלָה, על השיבה לשם; אך מעולם לא חזרה. עכשיו אני בא במקומה. אני מביא את העיניים שהיא הביטה בהן על הדברים האלה, כי היא נתנה לי את עיניה כדי לראות: "אחרי מעֲבר ההרים לוֹס קוֹלִימוֹטֶס יש מראה יפה מאוד של מישור ירוק, קצת צהוב בגלל התירס הבשל. מהמקום ההוא רואים את קוֹמָלָה מלבינה את האדמה, מאירה אותה במשך הלילה." וקולה כמו חשאי, כמעט כבוי, כמדברת לעצמה... אמי.

–ובשביל מה אתה הולך לקוֹמָלָה, אם אפשר לדעת? – שמעתי ששואלים אותי.

–אני הולך לראות את אבא שלי – עניתי.

–אה! – אמר.

ושוב השתתקנו. פסענו במדרון ושמענו את הדהרה המדודה של החמורים. עינינו הקהות משינה התבקעו בשרב אוגוסט.

–הוא יערוך לכבודך חגיגה יפה – שמעתי שוב את קול ההֵלֶך לצדי –. הוא יהיה מרוצה לראות מישהו אחרי כל כך הרבה שנים שאף אחד לא עובר פה. אחר כך הוסיף:

–לא משנה מי אתה, הוא ישמח לראות אותך.

בהשתברות קרני השמש נראה המישור כמו ימה שקופה המתפרקת לאדים, שאופק אפור משתקף מבעדם. והלאה משם, קו הרים. והלאה משם עוד יותר, המרוחק במרחקים.

–ואיך אבא שלך נראה, אם אפשר לדעת?

–אני לא מכיר אותו – אמרתי לאיש–. אני יודע רק שקוראים לו פֶּדְרוֹ פָּארַמוֹ.

–אה! בחייך.

–כן, אמרו לי שככה קראו לו.

שוב שמעתי את ה"אה!" של הבֶּהָם. פגשתי אותו בלוֹס אֶנְקוּאֶנְטְרוֹס, במקום שדרכים אחדות הצטלבו בו. נשארתי לחכות שם עד שבסוף הופיע האיש הזה.

–לאן אתה הולך? – שאלתי אותו.

–אני הולך למטה, אדוני.

–אתה מכיר מקום שקוראים לו קוֹמָלָה?

–בדיוק לשם אני הולך.

ויצאתי בעקבותיו. הלכתי אחריו, מנסה להדביק את צעדיו, עד ששם לב כנראה שאני עוקב אחריו והֵאֵט את מהירות ריצתו. לאחר מכן הלכנו שנינו צמודים כל כך שכתפינו כמעט נגעו זו בזו.

–גם אני בן של פֶּדְרוֹ פָּארַמוֹ – אמר לי.

להקת עורבים חלפה וחצתה את השמים הריקים בקריאות קְוּאָר, קְוּאָר, קְוּאָר. אחרי שהעפלנו לראשי הגבעות, ירדנו בכל פעם יותר ויותר. השארנו את האוויר החם שם למעלה ושקענו אט אט בחום בלבד, בלי אוויר. הכול נראה שרוי בציפייה לדבר מה.

–חם פה – אמרתי.

–כן, וזה עוד שום דבר – ענה לי האיש–. תירגע. עוד תרגיש את זה יותר כשנגיע לקוֹמָלָה. המקום הזה יושב על גחלי הארץ, ממש בפי הגיהינום. מספיק שאגיד לך, שהרבה מהמתים שם חוזרים לקחת את שמיכתם כשהם מגיעים לגיהינום.

–אתה מכיר את פֶּדְרוֹ פָּארַמוֹ? –שאלתי אותו. העזתי לעשות כך, כי ראיתי בעיניו קמצוץ אֵמוּן. –מי הוא? –שאלתי שוב.

–הטינה בהתגלמותה –ענה לי. והחטיף לחמורים הצלפה מיותרת, שהרי הם דהרו הרבה לפנינו, מואצים משיפול המורָד. הרגשתי את תמונת אמי השמורה בכיס חולצתי, והמחממת את לבי, כאילו גם היא מזיעה. זו היתה תמונה ישנה, בְּלוּיַת שוליים; אך לא הכרתי אחרת זולתה. מצאתי אותה בארון המטבח, בתוך סיר מלא עשבים: עלי מֶלִיסָה, פרחי קסטיליה, גבעולי פֵּיגָם[4]. מאז שמרתי אותה. היא היתה היחידה. אמי תמיד שנאה להצטלם. היא אמרה שהתמונות הן מעשה כשפים. ונראה שכך היה; כי תמונתה היתה מחוררת כבמחט, ובאזור הלב היה חור גדול כל כך שהיה בו די והותר מקום לָאַמָּה.

[1] קוֹמָלָה היא עיירה השוכנת במרחק תשעה קילומטרים מבירת מחוז קוֹלִימָה, הנמצא מדרום למחוז חַלִיסְקוֹ ולעיר גוּאַדַלַחָרָה שבמערב מקסיקו. מקור שם המקום בלשון האצטקית נָהְוּאַטְל ופשרו "מקום לייצור קדרות חרס", ובהשאלה: "מקום לוהט, מקום היושב על גחלים". חוּאָן רוּלְפוֹ השתמש בשם המקום בשל משמעותו, אולם לדברי הסופר סיפורו מתייחס למעשה לכפר הנטוש למחצה סַן גַבְּרִיאֵל, שרוּלְפוֹ בילה בו את ילדותו.

[2] השם פֶּדְרוֹ פָּארַמוֹ אינו סתמי: מקור השם פֶּדְרוֹ במילה "אבן" ופָּארַמוֹ פירושו בספרדית "שממה".

[3] צמחי בר נמוכים ממשפחת הציפורניים. צבע גביעי פרחיהם הריחניים ארגמני וצבע כותרתם ורדרד. בבורית יש חומר הנמס במים והיוצר עם השומן תחליבים. לכן משתמשים במי המשרה של הצמח כבמי סבון ומכבסים בהם אריגים. שמו הספרדי והלטיני הוא saponaria, וזהו מקור המילה "סבון".

[4] מֶלִיסָה – בני שיח ריחניים המשמשים לצרכים רפואיים, שמם הספרדי toronjil; פרחי קַסְטִילְיָה, בספרדית flores de Castilla, הם צמחים עציים בעלי שרף המשמש ברפואה ומוצאם בקובה ובמרכז אמריקה; הפֵּיגָם הוא בן שיח שריחו דוחה ושמשתמשים בו לרפואה, שמו הספרדי הוא ruda.