ראשי » סיפורת » נקודת שבירה

נקודת שבירה

₪74   59.20

גב הספר

גב הספר

פרולוג

פרולוג

פרולוג

“אתה מביא מזל”

הוויכוח היה תמיד זהה: מה עדיף – משמרת שקטה בלי שום פעילות, או משמרת עמוסה בתאונות דרכים, חולים ופציעות. אני העדפתי משמרות שקטות. אהבתי להגיע למרכז מד”א, לצפות בטלוויזיה ולדבר עם שאר המתנדבים. מבחינתי זה היה מקום מפלט מהלימודים ומהשחייה. אבל אני לא זוכר מתי הייתה לי משמרת שקטה כזו. תמיד היה איזה אירוע – תאונת דרכים, לידה, החייאה…

ביום חמישי בבוקר החלטתי לוותר על יום רביצה בבית ולהגיע למשמרת התנדבות במד”א. זו לא הייתה אחת המשמרות הקבועות שלי, אבל משהו הניע אותי בכלֿזאת לקום מוקדם בבוקר ולהגיע
בֿ11:00 לתחילת המשמרת.

אפרת, שעשתה איתי את קורס ההכשרה, כבר הייתה במקום, וכאשר ראתה אותי קיבלתי חיבוק לבבי ושטיפת מוח. “יאללה, איתי, אני מקווה שתהיה היום איזו תאונה, משהו… שלא הגענו סתם. אפילו רק לקחת זקנה לביתֿחולים. הכול אני מוכנה לעשות היום. לפני שבוע הייתה לי משמרת ולא קרה כלום, פשוט ישבנו וראינו טלוויזיה כל המשמרת. איזה שעמום, ואז איך שהחליפו אותנו הקפיצו את האמבולנס. לא עניין אותי שום דבר, עליתי על האמבולנס, השארתי את המחליף שלי ונסעתי. העברנו זקן אחד להדסה, ואז הוקפצנו לאישה ששברה את הרגל שלה ויצא לי לקבּע לה את הרגל. ממש התרגשתי. בקיצור, חזרתי באיזה שתיים בלילה… איזה מגניב, נכון? תגיד, איך החופש?”

“את רואה, מעביר במשמרות איתך.”

“ישראל לאמבולנס,” שמעתי את הכּריזה.

ישראל היה נהג האמבולנס שהיינו מצוּותים אליו במשמרת.

אפרת הסתכלה עלי וחיוך ממזרי עלה על שפתיה. “זה היה קצר. איתי, אתה מביא מזל… יאללה בלגן!”

בדרך לאמבולנס נשמעה שוב הכריזה במסדרונות: “אהרון לאמבולנס… יוחאי לאמבולנס… אוהד לאמבולנס…”

“קרה משהו!” אמרתי לאפרת כאשר פתחתי את דלת הרכב.

היא לא ענתה.

ראיתי את ישראל הנהג מגיע מתנשף, הכרס שלו מיטלטלת מצד לצד.

“אני רוצה להפעיל את הסירנה,” אמרתי לו.

גם הוא לא ענה.

הוא נכנס לרכב, הפעיל את הסירנה ויצאנו לדרך. היינו ארבעה אמבולנסים בשיירה אחת אל מחוץ לירושלים.

“מה קרה?” שאלתי את ישראל.

“לא ברור. כנראה תאונת דרכים של אוטובוס בדרך לירושלים. הבנתי שהוא הידרדר לתהום.”

עכשיו תורי היה לשתוק. גם אפרת המשיכה בשתיקתה הלא אופיינית. הלב שלי התחיל לפעום במהירות. נדרכתי והרגשתי את חום גופי עולה.

כעבור רבע שעה נעצר האמבולנס בצד כביש מספר 1. כבר היו שם כמה כלי רכב משטרתיים ואזרחיים שעצרו בשולי הדרך. ירדתי במהירות מהאמבולנס, לקחתי ליד את תיק העזרה הראשונה ורצתי לצדו השני של הכביש, מנצל את פקק התנועה שנוצר בכביש. רצתי למקום שבו נעלם מעקה הבטיחות ונעצרתי. השקפתי למטה וראיתי את האוטובוס רובץ לו בתהום, עולה בלהבות. ניסיתי לזהות את מספרו: קו 405. מסביבו היו שכובים עשרות אנשים. שמעתי את צעקותיהם לעזרה.

אפרת נעמדה לידי. “אלוהים ישמור, מה הולך כאן?”

דרדרתי את עצמי אל התהום, מבלי להשיב לה.

“חכה לי!” שמעתי את אפרת צורחת.

לא חיכיתי. נזכרתי במשפט הראשון שנאמר לי בקורס לגבי אירוע רב נפגעים – לא לעזור בשלב הראשון למי שצועק. אלה שלא צועקים זקוקים יותר לעזרה הראשונה.

המראה היה מחריד. עברתי בין פצועים והרוגים, מנסה לאתר מי מהם זקוק יותר לעזרה. רצתי לכיוון האוטובוס הבוער ונעצרתי כמה מטרים לפניו. לא יכולתי להמשיך, החום שרף את פני. רצתי מסביבו לראות האם נשארו לכודים בפנים. גם אם נשארו שם אנשים חיים, הבנתי מהר שאין לי סיכוי להציל אותם.

ניגשתי לאישה, בת חמישים בערך, שהייתה שרועה ללא הכרה על הקרקע בקרבת האוטובוס ודם רב ניגר מראשה. עצרתי את הדימום ביד אחת והוצאתי את התחבושת מהתיק ביד השנייה. הבטתי בפניה. הן נראו לי מוכרות, אך לא יכולתי לקשר בין הפנים לשֵם. הדימום התחיל להיעצר. בדקתי דופק ונשימה. לא הצלחתי להבחין באף אחד מהם. לקחתי נשימה עמוקה, והתחלתי בהחייאה.

שתי הנשמות, שלושים עיסויים, שתי הנשמות, שלושים עיסויים… הזיעה שלי נטפה על גופה. לא ראיתי שום תגובה. ככל שעברו הדקות כך עלה גם התסכול. הגברתי את הקצב ואת עוצמת העיסוי.

“כמה זמן אתה כבר איתה?” שמעתי קול מאחורי.

“יותר מעשר דקות,” עניתי תוך כדי עיסוי.

“עצור. תן לי לבדוק אותה. נראה לי שזה מיותר, היא כבר מתה. צריך לעזור לאחרים.”

הבחור הצעיר הציג את עצמו כרופא, בדק אותה ואחרי שלושים שניות אמר לי, “היא מתה.”

ניסיתי להסדיר את נשימתי, אבל לא הצלחתי. הדמעות החלו להציף את עיני. לא נתתי להן להשתלט. ניגבתי במהירות את אלו שהצליחו להתמלט.

“עשית מה שיכולת. לך תעזור לאחרים.”

ידי ובגדי היו מגואלים בדם. הלכתי לחפש פצועים. בדרך פגשתי את אפרת. ראיתי אותה רוכנת ומנסה לעצור דימום בשארית רגל של פצוע.

“את בסדר?” שאלתי.

אפרת הסתובבה אלי. ראיתי את פניה היפות כבויות ומרוחות בדם. שׂערה היה פרוע וידיה רעדו. “איך אני עוצרת את זה? אני לא מצליחה!” בכתה.

איתי צור

איתי צור

איתי צור, רס”ן במילואים, מ”פ לשעבר בתותחנים וכיום בתפקיד פיקודי ביחידה מסווגת בחיל האוויר, הנו מומחה לתקשורת בין-אישית לעסקים.

חוות דעת (0)

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה על “נקודת שבירה”

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *