ראשי » סיפורת » נקרופוליס, המסדרון הלבן

נקרופוליס, המסדרון הלבן

נקה

  • מודפס
    ₪94.00 ₪75.20

  • דיגיטלי
    ₪29.00

גב הספר

גב הספר

מתוך הספר

מתוך הספר

סופה של רֶנאטָה

בליל ה- 23 בפברואר 1928, בפריז, במלון דל ברובע דל, שמה קץ לחייה בפתיחת הגז הסופרת נינה איבַנובנה פֶּטרוֹבסקַיָה. היא כונתה “סופרת” לצורך העניין ברשימות שפורסמו בעיתונים. עם זאת, כינוי כזה לא לגמרי הולם אותה. למען האמת, הדברים שכתבה היו זניחים הן מבחינת הכמות והן מבחינת האיכות. את הכשרון הלאֿגדול שהיה לה לא ידעה, והעיקר – גם לא רצתה כלל “לבזבז” על הספרות. ואולם, בחייה של מוסקבה הספרותית, בין השנים 1903-1909, שיחקה תפקיד בולט. אישיותה השפיעה על נסיבות ומאורעות, שלכאורה אינם קשורים כלל לשמה. אך לפני שנספר עליה, יש לגעת במה שנהוג לכנותו רוח התקופה. בלעדי זה סיפורה של נינה פֶּטרוֹבסקַיָה אינו מובן, או אף חסר עניין.

***

הסימבוליסטים סירבו להפריד בין הסופר לאדם, בין הביוגרפיה הספרותית לביוגרפיה האישית. הסימבוליזם לא רצה להיות רק אסכולה אמנותית, זרם ספרותי. היו לו תמיד יומרות להיעשות מתודת חיים יצירתית, ובכך היתה טמונה האמת העמוקה ביותר שלו, שאולי אינה ניתנת לגילום – אבל כל תולדותיו התנהלו למעשה מתוך כמיהה מתמדת לאמת הזאת. זו היתה שורה של ניסיונות, לפרקים הירואיים באמת – למצוא נֶתֶך של חיים ויצירה, לגלות כעין אבן חכמים של האמנות. הסימבוליזם חיפש בעיקשות בסביבת חייו גאון שיידע למזג יחד את החיים והיצירה. אנחנו יודעים היום שגאון כזה לא הופיע, הנוסחה לא נתגלתה. העניין הסתכם בכך שסיפורם של הסימבוליסטים היה לסיפור של חיים מרוסקים, ויצירתם לא התגלמה, כביכול, עד תומה: חלק מהאנרגיה היצירתית וחלק מהניסיון הפנימי התגלם בכתביהם, אבל חלקו לא בא לידי גילום מלא ודלף לתוך החיים, כמו חשמל הדולף בהעדר בידוד מספיק.

שיעור ה”דליפה” היה שונה במקרים שונים. בתוך כל אישיות נאבקו על השליטה ה”אדם” וה”סופר”. לפעמים האחד ניצח, לפעמים האחר. בניצחון זכה על פי רוב אותו צד באישיות שהיה כשרוני יותר, חזק יותר וכשיר יותר לחיים. אם יד הכשרון הספרותי היתה על העליונה – ה”סופר” גבר על “האדם”. אם התברר שכשרון החיים עולה בכוחו על הכשרון הספרותי – היצירה הספרותית היתה נסוגה אל ירכתי הבמה; יצירה אחרת, שקורצה מחומרי החיים, השתלטה ודיכאה אותה. מה שהיה מוזר במבט ראשון, אך בעצם היה עקבי, הוא שבאותה עת ובקרב אותם אנשים זכו “כשרון הכתיבה” ו”כשרון החיים” להערכה זהה כמעט.

כשפרסם לראשונה את “נִהיֶה כמו השמש”, כתב בַּלמוֹנט בהקדשתו, בין היתר: “למוֹדֶסט דוּרְנוֹב, אמן שיצר פואמה מאישיותו”.[1] אז לא היו אלה מילים ריקות כלל. רוח התקופה הוטבעה בהן היטב. מודסט דורנוב, צייר ומחבר שירים, לא השאיר עקבות באמנות. כמה שירים חלשים, כמה עטיפות ספרים ואיורים פחותי ערך – ולא עוד. אבל על חייו, על אישיותו, חוברו אגדות. אמן היוצר “פואמה” לא באמנותו אלא בחייו היה תופעה מתקבלת על הדעת באותה עת. ומוֹדֶסט דוּרנוֹב לא היה היחיד. היו רבים כמוהו – ובהם גם נינה פֶּטרובסקיה. כשרונה הספרותי לא היה גדול. הכשרון לחיות – עצום לאין שיעור.

מֵחַיֵּי אַקְרַאי וָעֹנִי

עָשִׂיתִי רֶטֶט לְלֹא סוֹף…[2]

היה לה מלוא הזכות לומר זאת על עצמה. היא אמנם עשתה מחייה רטט ללא סוף, ומן היצירה – לאֿכלום. במיומנות ובהחלטיות רבה משל אחרים יצרה “פואמה מחייה”. יש להוסיף: גם עליה חוברה פואמה. אבל על כך ידובר בהמשך.

[1] קונסטנטין בַּלמוֹנט (1867-1942): משורר, בן הדור הראשון של הסימבוליסטים הרוסים. קובץ השירים המוזכר ראה אור בֿ1903, ובו הקדשה לשורה של אנשים, בהם הצייר והפסל מ”א דוּרְנוֹב (1868-1928).

[2] ציטוט לא מדויק מתוך השיר “זהב” (1899) מאת וַלֶרי בְּריוּסוב (1873-1924).

חוות דעת (0)

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה על “נקרופוליס, המסדרון הלבן”

האימייל לא יוצג באתר.