ראשי » הגות ועיון » משה שרת: ביוגרפיה פוליטית

משה שרת: ביוגרפיה פוליטית

תאריך יציאה: דצמ-15

דאנאקוד: 249-50342 / מסת"ב: 978-965-540-521-7

₪99   79.20

גב הספר

גב הספר

משה שרת האיש ופועלו הושכחו ונשכחו כמעט לחלוטין בישראל. ספר זה מבקש לתאר את חייו ופועלו הציבורי וכן לתאר, לנתח ולהזכיר את אישיותו, תכונותיו, יכולותיו, דעותיו ופעולותיו ולהחזירו לפנתאון הפוליטי הישראלי. שרת היה דמות מרכזית במערכות הביטחונית והפוליטית של היישוב ומדינת ישראל, משנות העשרים ועד שנות השישים. הוא כיהן כעורך ב”דבר”, כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, כשר החוץ הראשון של מדינת ישראל שעיצב את תבנית ואופן פעולת המשרד, כראש הממשלה השני וכיו”ר הנהלת הסוכנות.

שרת היה בעל השקפות סוציאל־דמוקרטיות ליברליות, וכמו כן היה מראשי “המחנה המתון”, במפא”י, התעמת עם ראשי “המחנה האקטיביסטי” במפא”י ובממשלה (לזכותו נרשמו הישגים פוליטיים ודיפלומטיים רבים, שעתה מתעלמים מהם). הביוגרפיה הפוליטית מתארת ומנתחת אותם בהרחבה. מעשיו הפוליטיים בהשפעת השקפותיו המתונות, כמו יחסיו למדינות הערביות ולמיעוט הערבי במדינת ישראל, יכולים וצריכים להילמד עתה ולהשפיע על החשיבה והמדיניות הישראלית העכשווית.

על משה שרת

על משה שרת

איש מדולדל גוף ואפור פנים, שרק עיניו העידו על האש היוקדת בו, הוסע בכיסא גלגלים אל קדמת במת היכל התרבות של תל אביב. האולם, מלא מפה לפה, דמם בציפייה דרוכה. רק רעם מחיאות כפיים, שפרצו מכל עבר בהגיע האיש אל שולחן הנשיאות, הפיג את המתח המצטבר בוועידה העשירית של “מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא”י)” – שכונתה “ועידת הפרשה” – שהתכנסה בפברואר 1965. הוועידה שמעה את דברי דוד בן גוריון, שממנהיג בלתי מעורער נקלע מכוח מדיניותו ב”פרשת לבון” לקרן זווית של מיעוט ולסף פרישה ממפא”י. עתה הגיע תורו של יריבו, משה שרת, לשאת את דברו.

הכול ידעו כי משה שרת נוטה למות. מחלת הסרטן נתנה בו אותותיה המבשרים רע. שערו השחור הלבין כמעט כליל. המצח הגבוה, הגבות העבותות והאף הנשרי התחדדו. הגב הִידלדל. הקול הצלול, שהיה מוכר לכול, נחלש. רק עיניו בערו. מכל מקום, עצם בואו לוועידה כדי לשאת דברים, שכמנהגו הכינם מראש בקפידה, העיד על נחישותו למצות את שארית כוחו כדי להטיל את משקל המעמד המוסרי היחיד במינו, שרכש כמנהיג לאומי, על כפות המאזניים שיקבעו את עתידם של מפא”י ושל בן גוריון.

צירי הוועידה, חסידים ויריבים של שרת, ציפו בקוצר רוח לנאום הזה. הם ידעו היטב כי יהיו עדים לשיאו הדרמטי של מאבק ממושך ומר שניטש בין שרת ובן גוריון, ששורשיו נעוצים עוד בשנות השלושים של המאה העשרים. הם ידעו כי שרת יישא את נאומו הגדול האחרון ויערוך חשבון נוקב עם בן גוריון. הם גם ידעו כי נאום זה ישתלב במאבק של ההנהגה הוותיקה של מפא”י נגד בן גוריון וצעירי מפא”י, ויתבע לשים קץ לעיסוק ב”פרשת לבון” שזעזעה את אמות הסיפים של הפוליטיקה הישראלית וחתרה תחת אושיות מפלגת השלטון הגדולה. הם לא יכלו להסתיר את התרגשותם; נבצר מהם שלא להרהר באירוניה של ההיסטוריה: שרת המובסֿלכאורה, שהתפטר לדרישתו של בן גוריון מהממשלה ומכהונתו כשר חוץ תשע שנים לפני כן, תוך שכל מנהיגי מפא”י מרכינים ראש כנוע לפני “הזקן”, עומד לבוא חשבון עם יריבו.[i]

נתמך בידי כל אותם אישים בצמרת המפלגה, שלא עמדו לימינו כשאולץ להתפטר ביוני 1956, הפך שרת למנצח: ועידת מפא”י העשירית החליטה, בניגוד גמור לרצונו ולתביעותיו של בן גוריון, למשוך ידיה מהפרשה ולכונן “מערך” עם מפלגת “אחדות העבודה”. כצפוי, שתי החלטות אלה הניעו את בן גוריון לפרוש מהמפלגה, שהיה מראשי מקימיה ושהייתה הבית של חייו, ולהקים מפלגה חדשה: “רשימת פועלי ישראל (רפ”י)”, שתתגלה כמפלגה קיקיונית.

שרת לא האריך ימים אחרי ועידת מפא”י. הוא נפטר בֿ7 ביולי 1965 על סף שנתו השבעים ואחת, אך תוצאות הוועידה, שעמדה בסימן השפעתו המכרעת של “נאום כיסא הגלגלים” על הלך הרוחות של הצירים, שמו קץ לימי בן גוריון כמנהיג לאומי מכריע. בזאת תם עידן ראשון בפוליטיקה הישראלית.

רבים מהנוכחים בוועידה ההיסטורית הכירו את דעותיו, מעשיו, הישגיו וכישלונותיו של משה שרת, אך רובם ככולם לא הכירו את אביו הנערץ ואת אמו האהובה, לא חוו את הימים הרחוקים, שמכבר נפרש עליהם דוק של מיתוס, שבהם ניסתה משפחת שרתוק להתנחל בכפר עין סיניה, על דרך רמאללהֿשכם; את ימי המחזור הראשון של גימנסיה הרצליה, ששרת היה המצטיין בתלמידיו; את ראשית רעותו עם גיסיו אליהו גולומב ודב הוז, שהיו לבעלי מעמד ועוצמה פוליטית משל עצמם; את שלבי עלייתו במעלות מנהיגות תנועת העבודה והפוליטיקה ביישוב ובתנועה הציונית עד להיותו אחד האבות המייסדים של מדינת ישראל וממעצבי הווייתה הפוליטית ומדיניות החוץ, הביטחון והפנים שלה בשנים הראשונות לאחר הקמתה; ואת האסכולה הפוליטית המתונה שטיפח וליחה לא נס גם אחרי דחיקת בעליה מן הזירה.

מאז אותם ימים רחוקים של עין סיניה חלפו עד עתה למעלה ממאה שנה. לא ייפלא, שרק ישראלים ספורים מכירים את סיפור החיים הזה שנפרש על פני שנים רבות והצמיח מנהיג לאומי משפיע, ברוך כישרון, שהשכיל לטפח מחנה פוליטי מתון; שרק ישראלים מעטים מודעים למעמדו ביישוב היהודי בארץ ישראל ובמדינת ישראל ולמעשיו הפוליטיים החשובים לאורך עשרות שנים.

הזיכרון ההיסטורי התרופף, יריביו של שרת, חסידי האסכולה האקטיביסטית, עשו כמיטב יכולתם לגמד את דמותו. וכך קרה שמשנתו נעשתה עמומה ופועלו נשכח אף שמקומו יכירנו בשורה הראשונה של האבות המייסדים של מדינת ישראל.

בניגוד לדימוי שהציג את משה שרת כהולך בתלם שהסכים בכל עם בן גוריון, הוא היה מנהיג בעל השקפות פוליטיות ברורות שהשפיעו במישרין על התוויית מדיניות החוץ והביטחון של היישוב ומדינת ישראל. הוא נאבק על עקרונותיו בנחישות עד שנדחק מכהונתו ומעמדתו על ידי המחנה האקטיביסטי במפלגתו, שבראשו עמד בן גוריון. אמונה עמוקה ואיתנה בצורך במתינות פוליטית מזה, ונאמנות מוחלטת לתנועת העבודה ולמפא”י מזה, הגבילו את מהלכיו של שרת ומנעו אותו מהתנהלות כוחנית נגד יריביו. אבל שרת הוסיף לדבוק בעקרונותיו. יתר על כן, בהתמודדותו עם דוד בן גוריון כמנהיג המחנה האקטיביסטי צלחה דרכו שלו במשך פרקי זמן לא קצרים.

לפיכך, הדברים שלהלן הם בגדר “היסטוריה חדשה” – בחינה מחודשת של מאבק נחוש, שניטש רובו מאחורי הקלעים בין אישים פוליטיים רבי עוצמה ובעלי השקפות מוצקות בתקופת עיצוב הפוליטיקה היישובית והישראלית. “קו שרת” המתון וההתמודדות של שרת עם בן גוריון ועם האקטיביסטים עוברים כחוט השני, לאורך שלושה עשורים מאמצע שנות השלושים עד אמצע שנות השישים. בתקופה זו העסיקו את חבורת המנהיגים של תנועת העבודה סוגיות מהותיות: ההתמודדות עם השלטון הבריטי בארץ ישראל, היחסים עם ארגוני אצ”ל ולח”י, מלחמת העולם השנייה, השואה, המאבק בזירה הבינלאומית על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, מלחמת העצמאות וייסוד מדינת ישראל, היחסים עם הפטרון האמריקני, מעמד המדינה בין גושי המזרח והמערב, חשיבותה של התפוצה היהודית ופרשת לבון. ומעל לכול, בתקופה שבה מדובר בספר זה התעוררו שאלות נוקבות על הסכסוך הערבי יהודי, על סוגיית מלחמהֿאוֿשלום, ועל מקומו של השיקול המוסרי בהתוויית מדיניות החוץ והביטחון הישראלית. יתר על כן, על מקומו של השיקול המוסרי בהווייתה של מדינת ישראל.

משה שרת, שבאמצעות ביוגרפיה זו שלו נבחן את זירת התהליכים והאירועים הללו, היה בן ל”משפחת אצולה” ביל”וייתֿתל אביבית. שלא כמרבית מנהיגי היישוב ותנועת העבודה בימיו, הוא גדל בארץ ישראל וסיים בה את לימודי בית הספר התיכון. רק אחר כך יצא לחוץ לארץ לרכוש השכלה אקדמית, תחילה בטורקיה ואחר כך באנגליה, ושם גיבש את תפיסותיו הפוליטיות. הרקע המשפחתי, החברתי, ההשכלתי והרעיוני הזה השפיע על השקפותיו ומעמדו, ועל השקפותיהם ומעמדם של כמה מרעיו הקרובים, מימי לימודיו בגימנסיה הרצליה, ובראשם גיסיו אליהו גולומב ודב הוז. רקע זה משתקף בבירור במאבקיו עם בן גוריון, ששרת העריך אותו והסתייג ממנו בעת ובעונה אחת.

העלילה של משפחת שרתוקֿשרת נפתחה בשנות השישים של המאה התשעֿעשרה, ב”תחום המושב” שברוסיה הצארית. במרכזה עמד יעקב צ’רטוקֿשרתוק,[ii] שעלה לארץ ישראל תחילה כרווק בֿ1882 עם ראשוני חבורת ביל”ו, ובשנית עם משפחתו
בֿ1906. חיי משפחת יעקב שרתוק בארץ ישראל היו רצופי קשיים, אף על פי כן עלה בידו לגדל, יחד עם רעייתו, חמישה בנים ובנות שכולם השתלבו בתנועת התחייה הלאומית היהודית. אישיותו של יעקב שרתוק, עקרונותיו והשקפותיו, אורחות חייו והסמליות שליוותה את מעשיו, השפיעו במישרין ובעוצמה על בנו משה ועל קבוצת צעירים נלהבים בתל אביב, העיר העברית הראשונה בארץ ישראל, רובם חניכי המחזור הראשון של גימנסיה הרצליה.

ראשיתן של עלילות משפחה אינה מעידה על אחריתן. בעלותו ארצה בתקופת העלייה השנייה לא יכול היה יעקב שרתוק לשער כי בנו משה, ושניים מחבריו, שיהיו לחתניו, יקימו בארץ קבוצה פוליטית מיוחדת במינה וישתלבו כחברים בכירים בתנועת העבודה ובהנהגת היישוב, וכי בנו האהוב משה, שבו ראה את יציר רוחו, יהיה לימים שר חוץ וראש ממשלה במדינת היהודית הריבונית.

משה שרת כיהן כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית לארץ ישראל, שניהלה תחומי עשייה רבים בחיי היישוב הארץ ישראלי וההסתדרות הציונית, וכ”משרד החוץ של המדינהֿבדרך” נהנתה מיוקרה רבה גם ברחבי התפוצה היהודית. עם קום המדינה היה לשר החוץ הראשון ואחר כך כיהן כראש הממשלה השני. בכהונות הרמות שמילא, ובצמתי ההכרעה שבהם השתתף, נמנה שרת עם הקבוצה הקטנה של המנהיגים המעצבים של מדינת ישראל.

העלילה דחוסת האתגרים, האירועים והמשברים של היישוב ומדינת ישראל, המתפרסת משנות השלושים של המאה העשרים כשרשרת רצופה של “כיבויי שריפות”, לא היטיבה עם מנהיגים רבים. גם חלקו של משה שרת לא שפר עליו. משום כך, אחרי שנתאר בביוגרפיה פוליטית זו את תולדותיו ואישיותו, נבחן מחדש כמה סוגיות מרכזיות בתולדות היישוב והמדינה; נעלה שאלות על מדיניות החוץ והביטחון של ישראל; נציג את המחנה המדיני המתון שמשה שרת עמד בראשו ונדבר על המאבק שניטש בין משה שרת, שהיה ממעצבי וממנהיגי המחנה הזה, ובין האיש הבולט במחנה היריב, המחנה האקטיביסטי – דוד בן גוריון – וננתח את הסיבות לדחיקת המחנה המתון אל שולי הפוליטיקה הישראלית לשנים רבות, עד שנשכח ונִזנח.

לסיכום נאמר שכאשר כתבנו ביוגרפיה פוליטית זו של משה שרת, רצינו לשפוך אור על אישיותו של שרת הפוליטיקאי, ועל תפיסותיו ומעשיו, ולפזר את הצל הכבד שנפרשׂ עליו.
[i] ראו נאום שרת בוועידה העשירית של מפא”י, 17.2.1965, ארכיון מפלגת העבודה. וכן הארכיון הציוני המרכזי A /245/87.

[ii] על מקור שם המשפחה וגלגוליו, ראו: שרת, יומן אישי, תלֿאביב, מעריב, 1966, 1978.

חוות דעת (0)

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה על “משה שרת: ביוגרפיה פוליטית”

האימייל לא יוצג באתר.