ראשי » הגות ועיון » ממשמעות לשימוש – פירוש לסעיפים נבחרים ב&…

ממשמעות לשימוש – פירוש לסעיפים נבחרים ב”חקירות פילוסופיות” של לודוויג ויטגנשטיין

מס' עמודים: 464 / תאריך יציאה: 2017

דאנאקוד: 249-50466 / מסת"ב: 978-965-540-642-9

₪99   79.20

תיאור

תיאור

בספרו חקירות פילוסופיות, ויטגנשטיין מחולל מהפכה בתפיסת השפה, בתפיסת הפילוסופיה, ובתפיסת המצב האנושי. המהפכה הזאת טבעה חותם עמוק לא רק בפילוסופיה אלא גם בענפי מחקר אחרים, וכמובן התפשטה אל שדות תרבות רבים ומגוונים. החיבור המוגש כאן עוקב מקרוב, בפרשנות צמודה לסעיפים 315-1 של חקירות, אחר מהלכה.

גב הספר

גב הספר

בספרו חקירות פילוסופיות, ויטגנשטיין מחולל מהפכה בתפיסת השפה, בתפיסת הפילוסופיה, ובתפיסת המצב האנושי. המהפכה הזאת טבעה חותם עמוק לא רק בפילוסופיה אלא גם בענפי מחקר אחרים, וכמובן התפשטה אל שדות תרבות רבים ומגוונים. החיבור המוגש כאן עוקב מקרוב, בפרשנות צמודה לסעיפים 315-1 של חקירות, אחר מהלכה.

 

הטקסט של ויטגנשטיין ייחודי בנוף הכתיבה הפילוסופית: הוא אינו מציג משנה סדורה ומוגמרת, אלא מבטא את לבטי המחשבה שלו ועשוי מחומריהם. חיבור זה מתחקה אחר דיאלקטיקת המחשבה המוצגת בטקסט המקור ופוסע עמה בשבילים המפותלים של “מתווי־נוף, אשר נוצרו במהלכם של מסעות ארוכים וסבוכים” (מתוך פתח דבר לחקירות). הוא מציע יד תומכת ל’לימוד בחברותא’ של הטקסט, להתחבטות משותפת בלבטיו ולהעמקת השיחה שאליה הוא מזמין את הקורא. מסת הפתיחה מטעם המחבר מכשירה את הדרך לכך, בהציגה את השאלות והמגמות המניעות את המהלך הפילוסופי של ויטגנשטיין, לפני הכניסה לעובי הקורה של ספרו.

 

ד”ר אליעזר מלכיאל מלמד פילוסופיה באוניברסיטת בן־גוריון. מספריו: כוונה תחושה רגש (מאגנס 2001), חכמה ותמימות ומסע אל הסוד (על רבי נחמן מברסלב; ידיעות 2005 ו-2007), חירות רצון והכרח (הוצאת אוניברסיטת בר אילן, 2013).

 

מבוא

מבוא

בחלקו הראשון של חקירות פילוסופיות, ויטגנשטיין מחולל מהפכה בתפיסת השפה – שלו עצמו, במאמר לוגי פילוסופי, ושל קודמיו. השפה היא מאפיין ייחודי של בני אדם, אם לא המאפיין הייחודי שלהם, ומהפכה בתפיסתה היא מהפכה בתפיסת המצב האנושי. היא גם מהפכה בתפיסת הפילוסופיה. בחיבור זה אני עוקב מקרוב, בפרשנות צמודה של סעיפים 1-315 של חקירות, אחר התרחשותה. אבל בהֿבמידה ניתן לאפיין את החיבור גם מן הכיוון הנגדי: הוא מוקדש לפירוש צמוד, טקסטואלי ופילוסופי, של סעיפי המחצית הראשונה של חקירות (הספר כולו מחזיק 693 סעיפים). מה שמדריך את פרשנותי הוא, מראשית ועד כלה, דיאלקטיקת המחשבה שמוצגת בטקסט, מחשבות שבעליהן מעיד עליהן שהן “מדלגות בחילוף מהיר מתחום אחד למשנהו”, שלא עלה בידו “לכפות עליהן התקדמות בכיוון אחד בניגוד לנטייתן הטבעית”, שהחקירה שהן עסוקות בה “מאלצת אותנו לנסוע דרך שדהֿמחשבות רחב, שתי וערב, לכל הכיוונים” (פתח דבר). העובדה שסעיפי המחצית הראשונה של חקירות מחוללים מהפכה בתפיסת השפה אינה מְשווה להם חזות אחידה ואינה נוטלת מהם את אופיים הדיאלקטי העשיר; אבל היא מצדיקה את החלטתי לראות את פרשנותי לסעיפים אלה כחי הנושא את עצמו.

 

ויטגנשטיין הותיר חותם עמוק בפילוסופיה העכשווית, והיקפו של המחקר עליו – עצום. בספרות המחקרית זרועות גם פרשנויות לסעיפים אלה ואחרים בחקירות. פיטר האקר וגורדון בייקר, מחוקריו האנגלים הבולטים של ויטגנשטיין, הקדישו כרכים רבים לפרשנות שיטתית מדוקדקת של חקירות, וליוו אותה גם במסות תמטיות שיוחדו לסוגיות מפורטות שנידונות בספר (Baker, G. P. & Hacker, P. M. S. (1980; 1984; 1985), Basil Blackwell, Oxford). משתי בחינות הם הותירו לי בקעה להתגדר בה (מלבד הבדלים פרשנייםֿתוכניים, שאזכיר בהמשך המבוא). ראשית, פרשנותם מיועדת ונגישה רק ליודעיֿסוד המצויים בנבכי הפילוסופיה האנליטית, עושר השמור לרעתם של שוחריֿדעת ואוהביֿחכמה (ביוונית: פילוסופים) שהפילוסופיה הזאת אינה מקצועם. שנית, למרות שהם נותנים את דעתם לטקסט ואף לתולדותיו הקרובות והרחוקות בכתבי היד, עיקר עניינם תמטי ולא ספרותי. אני, לעומת זאת – ונראה לי שבזאת אני קרוב יותר מהאקר ובייקר לסגנון המחשבה של ויטגנשטיין עצמו – נמשך לנפתולי הדיאלקטיקה ואוהב למשש אותם ולשהות במחיצתם. ויטגנשטיין אמר, “אין בחפצי, באמצעות חיבורי, לחשוך מאחרים את החשיבה, אלא, ככל שניתן, לעורר מישהו למחשבות משלו” (פתח דבר). אני מאמין שפרשנות הטקסט לחוד, ומחשבות שהטקסט מעורר לחוד, ושבאמירתו הוא אינו מתכוון לטשטש את הגבול ביניהן. עם זאת, האופי הייחודי של חיבורו (ושל יצירתו הפילוסופית בכלל) מבקש מעורבות ממין מיוחד. הפילוסופיה של ויטגנשטיין ספרותית; הטקסט שלו לא רק נושא את רישומם של לבטי המחשבה שלו, אלא בנוי מהם ועשוי מחומריהם. בדיאלוגים שהוא מנהל עם בני שיח מדומיינים, הוא מזמין אותנו לפסוע בשבילים המפותלים של “מתוויֿנוף, אשר נוצרו במהלכם של מסעות ארוכים וסבוכים” (פתח דבר). להזמנה הזאת השתדלתי להיעתר. לפעמים אף הרשיתי לעצמי, ברוחהּ, למצוא בדבריו חרכים וסדקים ולהרחיבם, וכך להעמיק את השיחה שאליה הוא מזמין אותנו.

 

אני מציע כאן אפוא יד תומכת ל’לימוד בחברותא’ של הטקסט, שפרשנות צמודה היא בו העיקר, וההבהרות התמטיות משרתות אותה. הפירוש נועד ללוות את הקריאה בסעיפים עצמם. להוציא מקרים מיוחדים שציינתי אותם במפורש, אני מסתמך על תרגומה של עדנה מרגלית לחקירות פילוסופיות (מאגנס, ירושלים תשנ”ה). כדי לבאר את לשון הטקסט ולא רק את הרעיונות שהוא מביע, נקטתי לפעמים בדרך של ‘ודיברת בם’, כלומר הדהדתי בהסבריי את לשון הטקסט (הוא מובא בגופן שונה). ניסיתי להלך בגובה העיניים של מהלך הטיעון (הטיעונים) בסעיפים עצמם, ועל כן, מטבע הדברים, המשמעות הכוללת של המהלך מתבהרת והולכת עם התקדמותם. המסע הלימודיֿלמדני הזה מאתגר, ולמי שרואה את נפתוליו כמכשול הוא עלול להיראות אף מפרך ומייגע. כדי להקל מעט על הקוראים, הקדמתי לפירוש המדוקדק מסתֿפתיחה, שמציגה את עיקרי הבשורה במעבר ממשמעות לשימוש – כך אני מכנה את המהפכה המתחוללת בסעיפים אלה בתפיסת השפה. כמו שאפרט במסה, ההצגה אינה מיועדת להניח את הדעת באשר לתוקפה של הבשורה, אלא להכשיר את הדעת לקראתה – להציב בראשיתה של ההליכה בַדרך מגדלור, שמגיעים אליו רק בסופה של הדרך אך בכוחו להאיר אותה ולכוון את ההולכים בה.

 

כאמור, ויטגנשטיין הותיר חותם עמוק בפילוסופיה העכשווית. זו לשון ממעיטה. חותמו ניכר לא רק בפילוסופיה אלא גם בענפי מחקר אחרים, ומעבר לכך, לא רק במגדל השן האקדמיֿמחקרי אלא גם בשדות התרבות שמעבר להם. ההתקבלות של מורשתו הפילוסופית עברה תהפוכות, וגם היום מוצעות לה פרשנויות שונות. מקצתן אינן ראויות כלל להיחשב פרשנות, משום שזיקתן למחשבותיו ולכתביו רופפת ביותר והשראתן שאובה מדימויים ציוריים ולא מהתמודדות של ממש עם הסוגיות שהעסיקו אותו (זה בעיניי דינן של ה’פרשנויות’ הפוסטֿ
מודרניסטיות לבשורה של ויטגנשטיין). מושבן של אחרות בשדה המחקר הפילוסופיֿמקצועי של מורשת ויטגנשטיין, והן נתונות בעובי הקורה של הפילוסופיה שלו. פרשנותי, בפרטיה וגם במגמתה הכללית ובלקחיה האחרונים, אינה ניטרלית. אני נוקט בה צד בוויכוח עכשווי בין שתי סיעות, המכונות (לפחות בפי אחת מהן) אורתודוקסית וחדשה, ומתייצב במחנה הוויטגנשטיינים החדשים (מרביתם אמריקאים, ועל כן אחד מקובצי המאמרים שמבטא את גישתם קרוי ויטגנשטיין באמריקה). לא רציתי להעמיס על פרשנותי, המסובכת דייה, את משקלו של הפולמוס הזה; הדיו נשמעים בצמתים מרכזיים של המהלך, אך נמנעתי מלהתייחס אליו במפורש. כדי להקל על שמיעת ההדים לקוראים המעוניינים בכך, ומכיוון שפטור בלאֿכלום אי אפשר, אגלה ממנו טפח כאן. בהפשטה רבתי ניתן לומר, שוויטגנשטיין של האורתודוקסים (מהבולטים שבהם הוא האקר שהזכרתי לעיל, ועל כן מובן שפרשנותי נבדלת משלו גם בתוכנה הסובסטנטיבי) נושא בשורה חתרנית כלפי אורחות המחשבה היומיומית, בעוד שלפי פרשנותם של הוויטגנשטיינים החדשים עיקר עניינו להגן עליהן מול חתרנות פילוסופית, שהיא ‘היצר הרע’ שנגדו הוא יוצא (אזהרה: ההצגה הזאת של המחלוקת אינה ניטרלית). המחלוקת עמוקה – קל לראות שוויטגנשטיין של האורתודוקסים הוא מטרה לחציו של ויטגנשטיין של החדשים – והיא נוגעת גם לשאלה מהי פילוסופיה, מהו תפקידה ומהן המתודות שלה. חתרנות פילוסופית זקוקה לנקודת ראות שמחוץ לאופקי המחשבה היומיומית, לתאוריה כללית של שפה ומחשבה שמכוחה היא מעמידה את אורחות המחשבה היומיומית לביקורת, והיא מפעל גלובלי, מוגדר וסופי. ויטגנשטיין של הוויטגנשטיינים החדשים כופר בכל אלה, ועניינו בטיפול בחולאים (תרפיה) שמקורם בדחף לחרוג מאופקי המחשבה היומיומית (כאמור, האורתודוקסים נגועים בדחף הזה). לדחף שורשים אנושיים עמוקים ופארות מגוונות, והטיפול אינו גומל אותנו ממנו אחת ולתמיד אלא הוא משימה אנושית אינסופית. (על אף התהום הכרויה בין שתי הסיעות, היבטים רבים של בשורת המעבר ממשמעות לשימוש משמשים כמצע משותף לשתיהן. אל תבלבל אתכם אפוא העובדה שבמספר (זעום) של מקרים נסתייעתי בפרשנותי בפרשנות האקר.)

 

ומילה אחרונה בעניין המחלוקת. אחד ממוקדיה הוא חיבורו המוקדם של ויטגנשטיין, מאמר לוגי פילוסופי, שהפילוסופיה שמוצגת בו ניחנה במאפיינים אורתודוקסיים מובהקים. למרות שאין חולק על כך שבין המאמר לבין החקירות התחוללה מהפכה בתפיסת השפה ופילוסופייתֿהשפה של ויטגנשטיין, שתי הסיעות מפענחות באופן שונה לגמרי את בשורת המאמר ואת טיבה של המהפכה. לדעת הוויטגנשטיינים החדשים, גם בחיבור ההוא עניינו העמוק של ויטגנשטיין הוא לחשוף את ריקותה של פילוסופיה חתרנית (במובן המאודֿמופשט שבו אני משתמש כאן במושג לשרטוט המחלוקת), ומטרתו בהצגה של פילוסופיה כזאת במאמר היא דיאלקטית לפני ולפנים: תוך שהיא מתבררת והולכת במהלך הספר, מתבררים ריקותה וחוסר השחר שלה. מכיוון שספרי מוקדש לחקירות פילוסופיות, המחלוקת הפרשנית (המרתקת ואף מרהיבה!) בנוגע למאמר תישאר מחוץ לאופק הדיון; אבל יש טעם בהזכרתה מהטעם הבא. במהלך החקירות ויטגנשטיין מתייחס בביקורתיות למאמר לוגי פילוסופי, והביקורת מכוונת, לעתים קרובות, כלפי המאפיינים האורתודוקסיים של פילוסופיית המאמר (כך על כל פנים נראה, וכך פירשתי אותה). במקרים אלה חשוב לזכור את הפער – הניגוד – בין הפילוסופיה הזאת לבין בשורתו הסופית של הספר (גם באמירה הזאת אני מתייצב, כמובן, לצד הוויטגנשטיינים החדשים).

 

מלבד ההצהרה הכללית על נאמנויותיי בוויכוח, אני רוצה לציין שלושה ועוד אחד מגיבוריי הפילוסופיים בשמותיהם: סטנלי קאוול (נולד בֿ1926) מהרווארד, קורה דיאמונד (נולדה בֿ1937) מאוניברסיטת וירג’יניה, ובעיקר ג’ון מקדוול (נולד בֿ1942) מאוניברסיטת פיטסבורג. עבודותיהם על ויטגנשטיין קדמו לתווית, ולמודעות העצמית הקולקטיבית, של הוויטגנשטיינים החדשים, ואפשר לראותם כמבַשריה. ועוד אחד שברצוני לציין הוא הפילוסוף הגרמני בן המאה התשעֿעשרה גיאורג פרידריך וילהלם הגל (1770-1831). למרות ההבדלים העצומים בהקשר התרבותי, בסגנון המחשבה, וגם בתוכֶן הגלוי של הסוגיות הפילוסופיות שמעסיקות אותם, יש קרבה עמוקה, ומפתיעה, בין הפילוסוף האנליטי, המפוכח, הכמעטֿעכשווי דנן, לבין ראשֿהמדברים של האידאליזם הגרמני הפוסטֿקאנטיאני (הגל). הקרבה הזאת נוגעת לרובד העמוק ביותר של המעבר ממשמעות לשימוש, קרי למגמת הבשורה וליבתה, והבלטתה – על ידי מקדוול – תרמה לי רבות בגיבוש ההבנה של הבשורה. פרשנותי טבועה בחותמם של הפילוסופים האלה, וכמחווה להם, שילבתי מדבריהם במסת הפתיחה.

 

***

 

הספר חקירות פילוסופיות כתוב במתכונת של רשימה רצופה של סעיפים ללא חלוקה לפרקים, ומצאתי לנכון לשמור אמונים לאופי כתיבתו ומחשבתו של המחבר ולשמר את המתכונת הזאת גם כאן. פרשנותי מוצגת לסעיפים כסדרם, ועוקבת אחר מהלך המחשבה שהולך ונפרשׂ בהם כסדרו (או איֿסדרו, ראו למעלה ציטוטיי מפתח דבר של וו). להקלת ההתמודדות עם הקושי שהרציפות מציבה לפני הקורא, כללתי הערות התמצאות בצמתים חשובים במהלך הסעיפים, במסגרות מובלטות. במסגרות כאלה משובצות גם הרחבות; אף שעניינן של ההרחבות צומח מתוך הסעיפים הקונקרטיים, הן הרבה פעמים מתנשאות אל מעל לפרטים שבעובי הקורה אל ה’מאין’ ו’לאן’ של המהלך הכללי (וכמובן, גם מסת הפתיחה שלי נועדה לכך). על כל אלה אצרף כאן את חלוקת הפרקים ותתיֿהפרקים שהציעו האקר ובייקר לספר (בעיבויֿמה ובתרגום חופשי). חלוקתם היא אחת מני רבות שהוצעו לחקירות פילוסופיות בספרות הפרשנית הענפה עליו; קווי החיתוך אינם תמיד חדים, וההיגיון שעומד מאחורי החלוקות (ומאחורי הנושאים שהן מבודְדות) מבטא לעתים הכרעות פרשניות בסוגיות השנויות במחלוקת. עם זאת, נראה לי שהיא עשויה לעזור, לקורא החפץ בכך, בארגון הקריאה. לא יותר מזה: אני מציג את החלוקה מבלי להרחיב בהסבר המונחים שמשמשים בה, מונחים השאובים (פחות או יותר) מלשון הספר, ומתבארים בפרשנותי לסעיפים. תוכן העניינים להלן מתפקד אפוא כמפה בלבד: דרכה של מפה היא שהיא מאפשרת אוריינטציה בטריטוריה שהיא ממפה (המטפורה לקוחה מפתח דבר של ויטגנשטיין), אך אין לצפות ממונחיה – שמות ההרים והערים והימות והנהרות – לגלות הרבה על טיבה של הטריטוריה.

 

מפת התמצאות בסעיפים 1§-315§, בעקבות האקר ובייקר (את עיקריה לקחתי מעמוד התוכן בספריהם: Wittgenstein, Understanding and Meaning (1980),
Volume 1, part II; Wittgenstein, Rules, Grammer and Necessity (1985),
Volume 2, ואת ענפיה, בשינויים קלים, מהקדמותיהם לפרקים בגוף הספרים האלה):

1-27א:              התמונה האוגוסטינית של השפה

1-7: עיקרי התמונה האוגוסטינית; שאלות ומבוכות שהיא מעוררת

8-17: הרעיון שתפקיד המילה הוא לציין אובייקט; מגוון הסוגים של מילים; דגמיֿצבע ככלים של השפה

18-27א: משפטים (בהקבלה לֿ8-17, שעניינו היה מילים); מגוון סוגיהם ושימושיהם

27ב-64:              אשליות שסובבות את המושג שֵׁם

27ב-36: הגדרה מצביעה

37-45: שמות אמִתיים

46-59: פשוטים (ה’מצטרפים’ של שמות אמִתיים)

60-64: ניתוח

65-88:    דמיון משפחתי, מוגדרוּת המובן, החיפוש אחר המהות

65-74: המושג דמיון משפחתי; התנגדויות אליו ולרעיון של מושג מעורפל

75-88: שורשי הרעיון של מהויות משותפות באיֿהבנה של התכוונות במילה והבנה של מילה

89-133:              פילוסופיה

89-108א: האשליות הכרוכות בהשגבת הלוגיקה

108ב-133: החזרה לשפה היומיומית כמפתח להתרת מבוכות הפילוסופיה; הערות מתודולוגיות

134-142: הצורה הכללית של המשפט

134-136: משפט הוא מושג של דמיון משפחתי, ועל כן אין למשפטים צורה כללית

137-142: מבוכות הרעיון שמשמעות היא דברֿמה שהמילה מתאימה לו

143-184: הבנה ויכולת

143-155: הבנה, ובפרט הבנה כידיעה כיצד לפעול על פי כלל (הדוגמה: תפיסת הכלל של סדרה מתמטית)

156-178: קריאה (הגיית הגאים מתוך סימני כתב) כפעולה על פי כלל

179-184: מעמדה של ההכרזה “עכשיו אני יודע להמשיך!”

185-242: למלא אחר כלל

185-197: הצגת הבעיה: מהם היחסים בין כלל הסדרה לבין המשֵכה של הסדרה? מהם היחסים בין תפיסה של כלל הסדרה לבין (פעולת) המשכָתה של הסדרה? כיצד ובאיזו מובן הכלל קובע את המשֵכה של הסדרה? דיאגנוזה של רושם המסתורין שנכרך בבעיה

198-205: פרדוקס הפירוש: כל פעולה ממלאת אחר הכלל, תחת פירוש מסוים שלו; נמצא שאין דבר כזה פעולה המנוגדת לכלל, ואם כן גם לא פעולה שמצייתת לכלל. פתרון הפרדוקס: הבנה של הכלל מוצגת בפעולהֿשבהתאםֿלכלל, והיא סיגול של טכניקות, במסגרת של פרקטיקה משותפת

206-217: פירוט והרחבה של הפתרון; דפוסי התנהגות מושרשים ומוסכמים הם תשתיתֿהסלע של הצדקות הפעולה כפעולה שממלאת אחר כלל

218-237: הפָּנים של מילוי אחר הכלל: הרשמים שהתופעה חורתת בנו, והתמונות והדימויים שבהם אנו משתמשים בנוגע אליה

238-242: חשיבות ההסכמה בנוגע לשאלה מה נחשב מילוי אחר כלל; ההסכמה היא הסכמה בצורת החיים

243-315: טיעוני השפה הפרטית

243-245: פרטיות

246-255: הגדרה מצביעה פרטית

256-280: בני אדם, נפשות, מכונות

281-289: תיאורים והבעות

290-303: התנהגות וביהביוריזם

304-315: הפנימי והחיצוני

***

אני מודה לחברי בנציון עובדיה שקרא בתשומתֿלב חלקים נרחבים מהפירוש, ושהערותיוֿהארותיו סייעו בידי ליישר בו הדורים.

תודה לאבי שגיא, עורך הסדרה החדשה לפרשנות ותרבות שהספר יוצא במסגרתה, על תמיכתו ועידודו.

יבואו על הברכה ישראל כרמל ועובדי הוצאת כרמל, על מסירותם בהפקת הספר, והוצאת מכללת הרצוג – תבונות, על השתתפותה בהוצאתו לאור.

הספר הוצא לאור בסיוע הקרן הלאומית למדע, ואני מודה גם לה.

 

חוות דעת (0)

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה על “ממשמעות לשימוש – פירוש לסעיפים נבחרים ב”חקירות פילוסופיות” של לודוויג ויטגנשטיין”

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *