ראשי » הגות ועיון » מתק סתרים

מבצע!

מתק סתרים

תאריך יציאה: יול-15

דאנאקוד: 249-50309 / מסת"ב: 978-965-540-491-3

נקה

  • מודפס
    ₪119.00 ₪95.20

  • דיגיטלי
    ₪39.00

תיאור

תיאור

הבלטת נוכחות ניטשה בעולמו של ברנר (בהיקף שלא היה כדוגמתו) באה לשם הדגשת העבריות של ברנר. אולם מה שעניין אותו במיוחד הייתה שאלה אקזיסטנציאליסטית טיפוסית, נעדרת גבולות, לאומים ודתות, דהיינו השאלה: “מהו האדם?”

גב הספר

גב הספר

הבלטת נוכחות ניטשה בעולמו של ברנר (בהיקף שלא היה כדוגמתו) באה לשם הדגשת העבריות של ברנר. אולם מה שעניין אותו במיוחד הייתה שאלה אקזיסטנציאליסטית טיפוסית, נעדרת גבולות, לאומים ודתות, דהיינו השאלה: “מהו האדם?”

ברנר הוא עברי מודרני המבקש להעניק להווייתו הקיומית אופי תרבותי-עברי. הוא אינו חושב כי חילוניותו מביאה אותו בהכרח להתפקרות או להתבוללות בין אומות העולם.

‘מתק סתרים’ של ברנר או בערתו של ברענער (כשמו ביידיש) מוזנת משלוש להבות: שמירת אמונים לאלוהי אברהם, יצחק ויעקב ולא לפולחנו הדתי-רבני; תשוקתו לטיפוחה של הספרות העברית; ערגתו למענטש אותנטי המקפל בתוכו את השתחררותו מפיתוייו של ניטשה. לכן אחת הטענות של חיבור זה היא כי אי אפשר להסביר או להבין את ברנר על פי ניטשה בלבד.

המאמץ הכביר של ברנר לכתוב בלשון חצי-מתה אל אנשים חצי-חיים מקפל בתוכו את “ציוניותו השירית”. ברנר ביקש בכל מאודו, להפוך את העברית לדת ולהתעלם מן הדת בעברית.

את כלל יצירותיו הספרותיות והפולמוסיות של ברנר בגולה ובארץ אפשר לסכם בפסוק: ‘החזון וּכְזָבוֹ’. רק ‘הזעקה’ לא הכזיבה אותו עד הירצחו.

מתוך הספר

מתוך הספר

פתח דבר (קצת אישי):

כיצד נעשה ברנר למה שהיה

… צדוק צדק צרתוסטרא: נרפים אנו, נרפים, עצלים לחיות, עצלים להרחיב את החיים… וגם בכל אותה הרעה נשמתו מוצאת איזה מתקֿסתרים. ועל כן… עלינו להילחם, לתקן, לגדל ולרומם.

(מסביב לנקודה, כתבים, א’, עמ’ 450)

האומנם לא מילאוך יותר דווקא אותם הדברים שעד עתה יראת אף לקרוא להם בשם?

(מכאן ומכאן, כתבים ב’, עמ’ 1348)

“ואם תמצא לאמור: אין ה’ צבאות – אנא יש…”

(מן המצר, עמ’ 71)

“עבוד וכתוב והֱיֵה לאיש”

(ברנר לשמעון ביכובסקי מֿ13 בנובמבר, 1906, אגרות, עמ’ 280)

“עברי אני ואני כותב עברית לעברים!”

(שם)

אתחיל ברעיון החשוב ביותר שהנחיל יוסף חיים ברנר לנו ולדורות הבאים: עלינו להשתדל בכל מאודנו לשלב את האנושיות שבנו עם העבריות של תרבותנו המתחדשת. עלינו להיות בארצנו מענטשים דוברי עברית, המשלבים את מוסריותו הנעלה של האדם היהודי בשטעטל עם הרצון לבנות כאן חברת בניֿאדם (לא ‘בניֿעילאה’) עבריים, שמקורם ומקוריותם בכנען ושורשיהם בהר סיני. זהו תוכנו הסמוי של ‘מתקֿסתריו’ של ברנר והנהרתו של כתבֿסתרים זה היא היא תכליתו המרכזית של המחקר שלפניכם.

מכאן להבהרת כותרתו של חיבור זה: מתק סתרים. על פי קריאתי את ברנר, מתקֿהסתרים שלו מכוון, בין היתר, לדפוסי חיים בעלי אותנטיות אישית.[1] מתקֿסתרים זה, החבוי עמוק בחווייתו של ברנר האדם וביצירתו כסופר, משמש כציר המאגד סביבו את שאר המוטיבים הברנריים העיקריים. ציר זה מכיל גם את דמותו והגותו של ניטשה. באיזו מידה? מתן תשובה מקיפה לשאלת-מפתח זאת הוא עניינו הנוסף של מחקר זה.

הציטוט שלעיל בדבר “מתק-סתרים” לקוח מחיבורו החשוב של ברנר (הנידון בהרחבה בפרק 4) מסביב לנקודה. בהזכירו לראשונה ביטוי זה ברנר קושר אותו במפורש אל שמו של “צרתוסטרא”, דהיינו זרתוסטרא, המופיע בחיבורו הפיוטיֿהגותי של ניטשה כהאנשה פיקטיבית של גיבור האותנטיות האישית. בהמשך נראה כי מתקֿסתרים זה הכיל את דמותו והגותו של ניטשה. הוא הכיל גם את עצתו של ברנר לידידו שמעון ביכובסקי: “עבוד וכתוב והֱיֵה לאיש” (אגרות, עמ’ 280). עצה זאת הייתה למעשה גם המוטו שהנחה את חיי ברנר: עבודה קשה בעריכת כתביֿעת בעברית וכתיבה בלתי פוסקת לשם תחיית הספרות העברית, שהייתה בנסיגה מסוימת בשנים ההן. מתקֿסתריו מכיל, בחיישנות אופיינית לברנר, גם את אידיאל המענטש, “האיש” מן השטעטל אשר שחרר אותו מן הקסם שהילך עליו העלֿאדם נוסח זרתוסטרא של ניטשה, זה שנמנע מרחמים, הסתייג מגילויי חמלה לבני אדם, חי בעימות מתמיד עם סביבתו והיה קשוח עם עצמו ועם זולתו. אשר על כן, זרתוסטרא של ניטשה היה אידאל הפוך לחלוטין לזה של המענטש שברנר תאר בשתי יצירותיו האחרונות מן הגולה בדמויותיהם של אליהו חזקוני במחזהו מלונדון מעבר לגבולין, ואברהם מנוחין, גיבורן האניגמאטי משהו של המגילות “החתוכות” שבסיפורו מן המצר (פרק 7 להלן). אידאל זה הופיע במשנה רושם גם ביצירתו החשובה של ברנר מארץ-ישראל: מכאן ומכאן, בדמותו של אריה לפידות שבה, כפי שאנסה להוכיח בפרק 8 להלן, הדהד לא אחר מאשר גיבורה הענק של העלייה השנייה, אהרן דוד גורדון.

בצד שני המוטיבים הללו (אותנטיות ניטשאנית ומענטשיות יהודיתֿעברית) רחשה במתק-סתריו של ברנר גם אמונה אישית באלוהי ישראל כפי שהיא באה לביטוי בשלושה מעשרת הדיברות הראשונים[2] המעניקים לברנר את זהותו כאקזיסטנציאליסט עבריֿאמוני שלא יישא את שם אלוהיו לשווא וגם לא יאמין בכל תחליפיו ההיסטוריים.

לרגע חשבתי לכנות מחקר זה בשם ‘כה אמר ברנר’ על משקל ‘כה אמר זרתוסטרא’. זאת בעקבות שני קבצי האפוריזמים של בנימין זאב הרצל ושל מכּס נורדאו כה אמר הרצל וכה אמר נורדוי. שמות אלה אמורים היו להעביר לקוראים את הרושם, הנכון במידה רבה,[3] כי שני הוגי הציונות החשובים הללו היו נתונים בשעה כזאת או אחרת בהתפתחותם הרוחנית והפוליטית להשפעתו של ניטשה. אפילו ברנר עצמו בחר להתחיל את מסתו על מורו הרוחני וידידו הוותיק, הלל צייטלין (1920 עמ’ 334) בפראזה ניטשאנית זאת: “כה אמר צייטלין”. אולם הכותר: כה אמר ברנר מקרב אותו יתר על המידה אל ניטשה. בנוסף – שם כזה נשמע פסקני, תכתיבי, בלתי ביקורתי ודוגמטי בעליל; כאילו ברנר, מרוּם גובהו האליטיסטי מכתיב את אמריו לעם. אך לא כך הדבר, שכן הוא דיבר עם זולתו וכתב על זולתו כשווה בין שווים (שלא כמו אחד העם). ‘כה אמר’ נשמע גם מפלגתי ומרמז על משנה סדורה וחד משמעית שאינה סובלת כל עוררין על דבריה, שעה שעצתו לידידו ביכובסקי (המובאת לעיל) נשמעת פחות פסקנית ונובעת ממעיין אהבת הזולת החמה של ברנר, מדאגה אמיתית לידידיו, ומעל לכל היא שומרת על דיסטָנס בריא בין ניטשה לבין ברנר, שמעולם לא היה חסידו השוטה. רחוק מכך. עצתו של ברנר לביכובסקי מורה על אוטונומיה יצירתית שלו אל מול ניטשה והוגי הדור האחרים, על ייחודו המרתק ועל העובדה כי לא היה מעין ניטשה בזעיר אנפין או סוֹפרֿהוגה שכל הגיגיו ויצירותיו נושאות, כביכול, חותם ניטשאני מובהק. ברנר גדול מדי להכניסו למיטת סדום של ניטשה וניטשה גדול מכדי להכיל רק את ברנר. הפרספקטיבה של חיבור זה רק מאירה את הפנים הניטשאניות של ברנר ואולי גם מוסיפה כמה תובנות לשלל הגותו של ניטשה. ויש לקוות כי דבריו הקטלניים של ברנר על זלמן שניאור שהוא “ראה את אחוריו של ניטשה ואת פניו לא ראה”[4] אינם רלבנטיים לכותבו של החיבור הנוכחי ביחס לברנר.
[1] דפוסים אלה מפורטים בגולומב 1999.

[2] עלֿפי שמות, פרק כ: 1. “אנֹכי יהוה אלהיך” 2. “לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת” 3. לא תשא שם יהוה אלהיך לשוא…”. הנוסח בדברים פרק ה שונה במקצת.

[3] ראו בשני הפרקים הראשונים של גולומב 2009.

[4] כתבים, כרך רביעי, עמ’ 1646. ברנר מתייחס כאן לשירו של זלמן שניאור ‘בין כוורות’ שהודפס בהפועל הצעיר, כרך 13, 1919, גיליון 1-2, עמ’ 9.

חוות דעת (0)

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה על “מתק סתרים”

האימייל לא יוצג באתר.