מלון פרובלמט

הייתי עצבני, הלוואי שהיה לי איזה כדור נגד רעידות בידיים. איכשהו הרגשתי שזה הולך להיות הצילום שלי. ה-צילום בה"א הידיעה. זה שיסמן את הפריצה הגדולה שלי, שיעלה את ערך השוק שלי, שיאפשר לי לבקש מהבוס הגדול של רויטרס להתקשר אלי בשעה נוחה יותר. כשאתה צלם, אתה מרגיש דברים כאלה. אַנרי קַרטיֶהֿבּרֶסוֹן המפורסם הרגיש את זה כשהנציח את הילד עם שני בקבוקי היין ברחוב מוּפֵטָאר בפריז. אֶליוֹט אֶרוִיט הרגיש את זה כשהחייל הכושי חרץ לָשון למצלמה. אַלפרֶד שטיגליץ הרגיש את זה כשהילדה היפה עם האצבעות העודֿיותרֿיפות כיפתרה את המעיל ברגע הנכון, ואדוארד שטַייכֶן כבר צילם מאות פעמים את גרטה גארבו, אבל עוד כשכיוון את העדשה הוא הרגיש: זה יהיה הפורטרט היפה, האמיתי, האולטימטיבי היחיד של האלילה. זה בדיוק מה שהרגשתי עם הילד המורעב על הכוונת שלי: נפלא.