ילדה שלא נגעו עוד מילותיה

יַלְדָּה שֶׁלֹּא נֻגְּעוּ עוֹד מִלּוֹתֶיהָ,

נִגְזְזוּ מַחְלְפוֹתֶיהָ בְּעִבּוּרוֹ שֶׁל הַיָּרֵחַ,

מְטַפֶּסֶת אֶל רֹאשׁוֹ שֶׁל עֵץ הַזַּיִת הַזָּקֵן.

מְלַטֶּפֶת בְּבִרְכֶּיהָ

שִׁבְרוֹנוֹ

וְצִמְאוֹנוֹ

לוֹחֶשֶׁת לוֹ

עַל יֶלֶד שֶׁנָּסַע רָחוֹק

וְהִפְקִיד אוֹתָהּ

לִשְׁמֹר

עַל סוּס זָעִיר

בַּלּוּט אֶחָד

וּשְׁנֵי צְדָפִים

הַמְמֻנִּים עַל הַהֶמְיָה

בְּלֵב הַיָּם.

כשהייתי קטנה

כְּשֶׁהָיִיתִי קְטַנָּה

הֲכִי רָצִיתִי לִהְיוֹת כְּמוֹ כֻּלָּם.

כְּשֶׁאִשָּׁה אַחַת שָׁאֲלָה אוֹתִי בָּאוֹטוֹבּוּס אֵיךְ קוֹרְאִים לִי,

עָנִיתִי: מִיכַל, אוֹ יָעֵל, אוֹ שְׁלוֹמִית.

כָּל אִישׁ קְטַן קוֹמָה בְּחֻלְצָה מְשֻׁבֶּצֶת

נִרְאָה לִי כְּמוֹ אַבָּא שֶׁלִּי.

אַחַר כָּךְ הֶחְבֵּאתִי כְּרִיכִים עֲבֵשִׁים

בַּתִּיק הַכָּתֹם שֶׁהָיָה בְּדִיּוּק כְּמוֹ שֶׁל כֻּלָּם

וְהִשְׁלַכְתִּי אוֹתָם עִם עֶרֶב

מִבַּעַד לַמִּרְפֶּסֶת.

הֵם קִבְּלוּ אֶת פָּנָיו שֶׁל הָאִישׁ הַבּוֹדֵד

שֶׁקָּפַץ מִגַּג הַבִּנְיָן.

נוֹתֶנֶת אוֹתוֹת בְּסֻכָּרִיּוֹת מַזָּל

עֲטוּפוֹת בִּנְיַר צֶלוֹפָן

מִלֵּאתִי אֶת הַתִּיק בַּאֲבָנִים קְטַנּוֹת

וְאֶת הַמַּחְבֶּרֶת הַחֲלָקָה

בִּדְמֻיּוֹת מְפֻתָּלוֹת

וְרַצְתִּי כָּל עוֹד נַפְשִׁי בָּהֶם

רַק בַּשָּׂפָה הַשְּׂמָאלִית שֶׁל הָרְחוֹב

מִתְחָרָה בְּפָנָס מְגַמְגֵּם.

אַחַר כָּךְ, לְרֶגַע, רָצִיתִי שֶׁכֻּלָּם יִהְיוּ כָּמוֹנִי

וְאַחַר כָּךְ, לְרֶגַע,

שֶׁאַף אֶחָד.