ראשי » סיפורת » לאור היום

לאור היום

₪79   63.20

גב הספר

גב הספר

מתוך הספר

מתוך הספר

פצוע

בערב עמד הירש בין חברי הקיבוץ במפקד חגיגי לכבוד העצמאות המחודשת של ישראל. לנגד עיניו הונף דגל המדינה שאך נולדה למרומי התורן, ובאוויר הדהדו דבריו של בןֿגוריון, ששודרו ברדיו מתלֿאביב הרחוקה: “אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץֿישראל, היא מדינת ישראל. אנו קובעים שהחל מרגע סיום המנדט, הלילה, אור ליום שבת ו’ אייר תש”ח, 15 במאי 1948, ועד להקמת השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה…”

מזכיר הקיבוץ דיבר בהתרגשות על כך שהמדינה קמה שוב על תִלה, כמו בימי בית ראשון וממלכת החשמונאים; ועל כך שהעם היהודי יבוא ויאחז במולדת העתיקה, אשר דורות רבים נשאו נפשם לשוב אליה.

הירש הרגיש כי אושר עולה ומטפס בחזהו. הנה הוא עומד במפקד חגיגי ושומע על תקומת מדינת ישראל. זהו רגע היסטורי. לא, הוא לא חולם ולא מדמיין. לצדו עומדים חבריו, חברי הקיבוץ ובהם ילידי הקיבוץ וחברי “הגרעין” שלו, הנוער שעלה ארצה אחרי השואה.

הטקס הסתיים בשירת “התקווה”, שהדיה נישאו מעל פסגות הר החרמון המתנשא מעל לקיבוץ והתפשטו לכל העברים, עד שמי מרום המכוסים בכוכבים זוהרים. “להיות עם חופשי בארצנו…” בארץ ישראל.

אחרי המפקד התכנסו כולם בחדר האוכל של הקיבוץ לחוג את הקמתה של מדינת ישראל. הירש הרים כוסו. פניו להטו, התכסו סומק. קשה היה לו לזכור מה אכל באותו ערב; הוא זכר רק שהזיז עם חבריו את השולחנות וכולם יצאו בריקוד הורה סוער.

היריות נשמעו עוד בטרם עלה השחר החיוור. קולות הנפץ עלו כרעמים בין הרי החרמון להרי נפתלי. עשן שחור, סמיך, היתמר משדותיו המעובדים של הקיבוץ. “צבא ההצלה” של קאוקג’י היה רק ההתחלה. הצבא הסורי הצטרף אליהם בירי מקלעים ומרגמות, ואז רעמו התותחים: הרעשה כבדה נחתה על בתי המשק. הפגזים זרעו הרס.

הסורים ישבו על ראש התל כמו על אוכף של סוס צייתני, שולחים פגזים היישר על בתי הקיבוץ. צלפים ארבו לכל תנועה, מחופרים בין הטרשים ובין הנקיקים, ועל הגבנונים התלולים המבותרים, מונעים מאנשים צאת ובוא.

עם שחר פרצה קבוצת לוחמים מהשער כדי לכבוש את התל ולהדוף את ההתקפה הסורית מהגבול הצפוני של המדינה שאך קמה. השמים עדיין היו אפורים כאשר טיפסו חברי הקיבוץ בין סלעי בזלת שחורים. הלוחמים התחפרו בין האבנים ובין העשבים הגבוהים הרטובים. מדי פעם נשמע דרדור אבנים שפרע את דממת הבוקר.

הירש הביט בשמש העולה, המציפה בקרניים ארוכות את אבני הבזלת. הוא שוכב מחופר תחת עץ רחב צמרת. פתאום הגיחו משוריינים סוריים ופלטו המוני חיילים שהתקדמו בקומה שפופה, נחושים לכבוש את התל. אש תופת נחתה על ראשם. הירש נאחז בציפורניו בקרקע, רואה את הסורים מתקדמים ומבין שחלק מחברי הקיבוץ חשופים לעיניהם. עוד מבט, והנה חיילים סורים בטווח העין. אבנים מתגלגלות במורד המדרון. רעש, געש, דרדור אבנים וההד עולה באוזניו “דיר דיר דיר”. הירש התקדם ואז הרים שוב את ראשו. החיילים הסורים המשיכו להתקדם, ופגזי מרגמה נפלו לפניהם ומשני עבריהם. כמה מהם פגעו בעץ הענֵף שבצִלו התחפר. ממקומו החדש עקב הירש בדריכות אחרי החיילים הסורים ואחר נפילת הפגזים. עתה חפר באצבעותיו בין אבני הבזלת, וחש צער אפילו על ענפי העצים המתרסקים ונושרים ארצה. למה צריכים גם העצים לסבול מהמלחמה?

עכשיו מניף קצין סורי צעיר דגל ופוקד על חייליו להסתער. הירש רואה אותו היטב: הקצין מתקדם עם הדגל בידו, כאילו אינו שומע את זמזום הפגזים ואת נפץ התבקעותם. הירש מכוון את הרובה הצ’כי לראשו של הקצין. בירייה אחת מדויקת יוכל לפגוע בראשו של הקצין. הוא מכוון בזהירות ולוחץ על ההדק. החיילים הסורים, שמפקדם נפל, פנו לאחור ונטשו את הקרב.

“הם בורחים, הם בורחים!” עלו קריאות צהלה מסביב. “הם נסוגים, נסוגים מכל התל!” עלו קולות שמחה של חברי הקיבוץ.

גם למחרת דיברו כל היום על הניצחון. אבל מפקד הנקודה הרגיע את הרוחות: המלחמה לא תמה, אמר. עוד יהיו הפגזות והתקפות. והוא צדק.

כאשר פגעו הסורים בצינורות המים וגרמו נזקים במטעים, וכאשר הייתה פגיעה ישירה בחדר האוכל, למרות ההקפדה על ההאפלה, הוחלט לצאת ולפגוע באויב בעמדות שמהן הפגיז את הקיבוץ. סוכם על פשיטת לילה.

אחרי חצות יצאה חוליה קטנה לפוצץ את העמדות המבוצרות של הסורים במורדות ההר. ארבעה לוחמים יצאו בחשכת הלילה בין בנייני אבן קטנים, חומקים דרך פרצה בגדר, מתרחקים בזהירות ובאטיות משטח המשק.

הירש אימץ את עיניו. חבל שאין לי זמן להתבונן בנוף המקסים, במישור המשתרע לרגלי ההרים… או להקשיב להמיית המים המפכים ממש ליד גדר הקיבוץ.

בעלטה, עמוסים בחומרי חבלה, פסעו הארבעה בהרים, התקדמו בתוך שדה פורח שביום זמזמו בו דבורים וצִרצרים, המפלסים דרך בתוך קוצים שגדלו מעל לגובה קומת אדם. הכול היה רטוב מן הטל.

לבו של הירש פעם בחוזקה. מבטו נשלח לאחור, אל הקיבוץ היושב על פלגי מים בין ההרים המקיפים אותו מכל עבר ומולו ראש ההר המכוסה בשלג לבן. עוד ועוד הלכו, וסביבם רק קולות הלילה. שמוליק הלך בראש, ועתה ירד לערוץ הנחל, והם אחריו, מתקדמים בשורה עורפית. הם עברו ליד בוסתן, ומאחוריו השתרעה אדמה חרושה, ישרה עד לרגלי ההר.

“צריך להיזהר שלא נעלה על מארב,” אמר שמוליק טרם צאתם. “ובכל זאת צריך למהר – מוכרחים להגיע בחושך, לפעול במהירות ולרוץ בחזרה.”

שמוליק דרוך, מקשיב לרחשי החשיכה. האדמה רכה, ודממת הלילה חרישית. הלב ניתר ממקומו עם כל רחש. הם יצאו מערוץ הנחל והמשיכו ללכת בקו ישר. עכשיו הסתופפו כל הארבעה תחת עץ, שעליו נעו ברוח הלילה. באופק רבצו הגבעות, גבנוניות ומחרישות. שמוליק כופף את גופו ואימץ את מבטו, בוחן את סביבתו בעיניו החקרניות, הערניות.

חוות דעת (0)

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה על “לאור היום”

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *