כמו כולם

a:2:{i:0;a:3:{s:5:"title";s:13:"גב הספר";s:2:"id";s:13:"גב-הספר";s:7:"content";s:0:"";}i:1;a:3:{s:5:"title";s:10:"גדעון";s:2:"id";s:10:"גדעון";s:7:"content";s:2532:"מחוץ לחדרו שמע המולה האופיינית לסוף שנת הלימודים. הוא הרגיש סחרחורת. נזכר שבבוקר לא הספיק לשתות מאומה, כי דחה את השתייה להפסקה בין השיעורים. אך לא היתה לו כל הפסקה כי הסטודנטים לא חדלו לדפוק על דלתו כדי להודות לו על שנה מהנה ופורייה.
גם עבורו היתה זו חוויה ראשונה של הגשמת חלומו הישן. להורות באוניברסיטה ולחלוק עם תלמידיו את הנאותיו מן הספרות העברית.

ושוב הדהד הקול המוכר: "מה יהיה הסוף עם הילד הזה? הלוא את מגדלת אותו כמו ילדה. נתתי לו אגרוף בבטן ואמרתי לו: תחזיר, תחזיר, אבל הוא רק התחיל לבכות. אני אומר לך שצריך לשלוח אותו לחוג קראטה שלא יגדל לנו עוד רכרוכי כמוך."

"יש לך זיכרון קצר," מעיזה אמו של גדעון לרמוז לבעלה שאכן הוא דור שני ואולי שלישי למתעללים. הוא לא הראה סימן שהבין על מה היא מדברת, אבל בליבו חשב: מה אני רוצה, שגדעון ירגיש כמוני?

ילד מוכה? אני רק רוצה בטובתו. הרי בגלל אבא שלי אני בסך הכול נהג משאית ולא ספורטאי כמו שחלמתי להיות. למחרת, כשחזר אביו מעבודתו, הוא מודיע לבנו: "היום אנחנו הולכים לחנות הצעצועים ותוכל לבחור לך איזה משחק שתרצה." גדעון מקפץ בשמחה. בדרך הוא מנסה לאחוז בכף ידו הגדולה של אביו אבל לא מגיע אליה וממשיך לקפץ כל הדרך. בחנות הענקית מושך אבא את גדעון לכיוון המכוניות, המנופים, או כדורי הספורט השונים. "תראה, תראה זה כמו אמיתי ממש." אבל גדעון מרים כתף קטנה לסירוב ורץ לכיוון מדף הבובות. שם, למעלה, יושבת גברת לתפארת, תלתליה זהובים, שמלתה מפוארת, ריסיה ארוכים וכולה מאופרת. הוא מצביע עליה בהתרגשות ואומר: "אתה אמרת לי שאני יכול לבחור" ומתחיל לבכות, מדדה אחרי אביו היוצא בחופזה מן החנות.";}}