ראשי » סיפורת » ירושלים דלוס אנג’לס

ירושלים דלוס אנג’לס

(2 חוות דעת לקוח)

מס' עמודים: 126 / תאריך יציאה: נובמבר 2021

דאנאקוד: 249-50923 / מסת"ב: 978-965-7791-26-4

נקה

  • מודפס
    ₪74.00 ₪59.20

  • דיגיטלי
    ₪29.00

גב הספר

גב הספר

גברת צ’רץ’, עורכת ומתרגמת בשירות הוותיקן ברומא, נשלחה ללוס אנג’לס לפגוש איש מהשורה, שהתפרסם עקב התנגדותו לכינונה של המומרת אדית שטיין לקדושה על ידי הוותיקן. עמדתו הייתה, שאין לכונן אותה כקדושה נוצרייה, אלא כקדושה יהודייה, כי היא לא נספתה בשואה משום שהיא הייתה נוצרייה, גיבורה אדוקה בעלת מידות תרומיות, אלא בגלל היותה יהודייה. דעה זאת גוררת פולמוס רב־משתתפים המעוגן בניסיון החיים של הדמויות בנובלה. באותו זמן מתמודדת גברת צ’רץ’ המשכילה והאלגנטית עם קשר רומנטי עם נהג מונית ארמני נלבב.

יהושע שחר הוא מתמטיקאי וממציא של פטנטים בתחום הטכנולוגיה הרפואית והצבאית. בסגנון מאופק ובאזמל חד הוא נוגע בנפשות הפועלות, ומשאיר מקום נרחב לדמיון הקורא.

חוות דעת (2)

2 ביקורות עבור ירושלים דלוס אנג’לס

  1. יהודית אוריה

    התרשמות מ”ירושלים דלוס אנג’לס”.

    נובלה מטאפיזית וחושנית שהיא בעת ובעונה אחת מחזה תזה ורומנס, השוזרת יחד באורח קונטרפונקטי את חידת קדושתה של אדית שטיין באהבת נהג מונית ארמני לשליחת האפיפיור. אני יכולה לראותה כסרט ולשמעה כפרוזה שירית. זו כתיבה וירטואוזית מרתקת חושנית וחכמה, מפעימה כל רגע ורגע. נקראת בנשימה אחת.

    לפנינו קומפוזיציה המורכבת משלושה סיפורים. א. העלילה הראשית -מחזה תיזה -בסגנון מסאי, הכתוב כרומן- מכתבים: הויכוח על מהות הפאסיון של אדית שטיין, מותה על קידוש השם היהודי או על קידוש ישוע. ב. עלילת המשנה -הרומנס בין גב’ צ’רץ’, שליחת האפיפיור לבין טברטיאן, נהג המונית הארמני . ג. המבוא, סיפור המסגרת, העוסק במות שכנו של המספר. שכן, המהווה כנראה איזו נגזרת של נהג המונית הארמני, שמותו משברון הלב מתחייב לוגית מכשלון אהבתו.

    אני קוראת את סיפור המסגרת כקינה על המציאות ככאוס גרוטסקי הנובע מאי התאימות בין הקודים הקיומיים של בני האדם, הנכתבת על ידי המספר שהוא מעין מקהלה יונית, הפרסונה, המסיכה המעבירה את קול המחבר, שבתהליך יצירתו התעלה מעבר לתפיסות דמויותיו, כשהוא חווה את כולן, והופך את זעקת האנושות המתענה על ידי עיוות-והתנגשות-תפיסותיה לסימפוניה שהיא גם אמנות מלולית, ציורית, דרמטית, קולנועית.

    אני שואלת את עצמי מה מקום הרומנס ביחס לויכוח – האם הוא מהווה רק הסטה קומית רומנטית? מה שיכול לשפוך אור על הפשר הוא העובדה שנושא הקדושה מהדהד בעלילת המשנה, ומפותח על ידה. לא רק באמצעות דמות שליחת האפיפיור אלא גם בדמות נהג המונית, שתפיסת עולמו קשורה במורשת הקדוש הארמני, הגנרל סרקיס.

    טברטיאן ואנסטאזיה קורצו מחומרים שונים. היא אינטלקטואלית, מעורה באורחות העולם ונטועה עמוק במסורת הקתולית -אשה יפה, היא היהלום שבכתר-האירופי, גברת יוצאת מן הכלל ורבת חשיבות. והוא נהג מונית מהגר הפועל מן המקום האינטואיטיבי הרגשי, -כשהמסורת הארמנית היא כסות-העור (מושגים בלתי מודעים שנטמעו בו כילד בכפר). המפגש הוא של חלום ושאיפה, מבע-קרביים של הגוף, צורה של נשימה. זה לא טקסט המנסה ללמד, זה טקסט אודות אהבתו של מהגר. זו התנגשות שבה עלילת אדית שטיין מתפקדת כעלילה משנית. כאן נראה כאילו עלילת המשנה פורצת את גדר- העלילה הראשית ומשתלטת על הנובלה מכוח ובהשראת משהו עמוק יותר מהסטה קומית, כאיזו ראקציה למוות, כי במעמקי העימות בין האריסטוקרטית לפלבאי שורר הניגוד בין תפיסת אחדות רוח- חמר שלו לבין תפישת ההפרדה שלה. אמנם המרחק המעמדי וההשכלתי ביניהם, התמימות- הכפרית מהגרית שלו לעומת השכלתה והוויתה האליטיסטית מאירים באור קומי את אהבתו, אך העימות ברמתו העמוקה יותר מתרחש בין תפיסת האחדות המוטמעת בתחושת חייו הלא מודעת לבין תפיסת הקדושה הקתולית, התובעת את הקרבת-הגוף והחיים, ובין אישור- ההוויה במצבי ההתנסות בסבל בלתי נתפס ובכל מיני צורות ואימות- מוות -אישור המאפיין את קידוש-השם היהודי.
    בסצנת המפגש במסעדה עם קרובי העדים לדרכה האחרונה של אדית שטיין, זועק וכואב הניגוד בין מציאות היסורים שלה לבין המפגש במסעדה המנכיח אך מוזיל אותה בוזמנית, בגין אי יכולת האדם הרגיל, הבינוני לשאת סבל בסדר גודל של השואה, כך שבתחושתי היא נבגדת שם שוב כב”סעודה האחרונה” ונצלבת על ידי ההמון האורבני החי רק במישור החושי. ונהג המונית המאוהב יכול כביכול לסגור את הצנרת של התהום, להפסיק לשמע אותה, לעבור לסולם אחר ולנגן מנגינה קלה של אהבה.
    אלא שתפיסת האהבה של טברטיאן הארמני אינה קלה, מבחינתו היא מקודשת: סנט. סרקיס הוא אחד הקדושים האהובים ביותר בתרבות הארמנית המודרנית, שכן הוא הפטרון הארמני של אהבה ונעורים, כך שבנובלה אנו שומעים את הדהודן של שלוש תפיסות קדושה א. יהודית כהתגברותה של אדית שטיין כיהודיה על אימת-השואה; ב. קתולית -כדרכן של שטיין (כקתולית) ושל צ’רץ: סבל כאמצעי גאולה – ג. ונוצרית-ארמנית כתפיסת טברטיאן. אפשר לומר שהכנסיה הנוצרית המערבית הממוקדת בצליבה היא הכנסיה של הסבל, בעוד שהמזרחית הממוקדת בפייטה -ביחס האם מריה לבן ישוע היא כנסית האושר, החסד. – “טברטיאן נשם נשימות עמוקות אל מעמקי ריאותיו, ולפתע הוא ירד לעומק המושג ״אל מעמקי נשמתו״. כן, בליבו הוא חש את עומק נשמתו שחבקה את גופו באותו אייקון שראה במנזר בטאטב ובאייקון מתוארת אמא מריה חובקת את בן האל העתידי, ישוע. חיבוק עמוק. עלתה בו כמיהה לקרבה אימהית קמאית הנושאת בתוכה ריגושים אסורים ותחושות נעלות. הכול חבור במקשה אחת, אמלגם של זהב ועופרת”.
    מבחינת טברטיאן נצחון אהבתו לאנסטזיה משמעו נצחון החרות על הכורח, החיים על המוות -במצב החסד של האהבה השעון הפנימי והחיצוני מאוחדים “המונית נסעה כאילו מאליה. … המחשבה על האפשרות שיראה את גברת צ׳רץ׳ לא כנהג מונית מקרי, אלא כטברטיאן וחלומו, מילאה אותו בכוח. דוושת הדלק של המונית נעה ככלי נגינה המביע את רחשי ליבו, ולרגע הפכה המונית למטרונום המודד את מהלכי ליבו. רחוב גאוור התגלה בצומת, עוד רגע הוא ייפרד מהמונית שעורה עוטף את גופו. המדרגות בחדר המדרגות של אבו קמחי נמדדו שוב. טברטיאן ספר אותן אחת לאחת, והקשיב לקולות הבוקעים מהן בגלל משקל גופו שהפך את המדרגות לכלי מוזיקלי.”
    אבל הוא משליך את תפיסתו שלו על מושא אהבתו, שאינה עולה בד בבד עם תפיסתה.

    מבחינת הויכוח בשאלה הדתית לגבי קדושת אדית שטיין כנוצרית או יהודית -התפיסה הנתפסת כמנצחת היא תפיסת אנסטסיה -משא-צלב השואה כפאסיון נוצרי שמשמעותו שינוי החומר -איזו התאחדות ארוטית עם האל באמצעות הסבל והמוות. איזו הוכחה לקיומו בעולם באמצעות אפותיאוזה של אשה קטנה. העדות לתפיסתה היהודית היא ממקור אחד בלבד, לפיו היא חזרה לזהותה היהודית, כביכול לנוכח השמדתה הצפויה. עדה אחרת העידה שמצבה התודעתי היה מצב התערטלות מציפייתה שהכנסיה תפעל להצלת היהודים, התערטלות מכל ציפיה, ולפיכך מה שהפכה לקדושה בדומה לישוע הוא בדיוק בדידות-עמידתה לנוכח המציאות הקטסטרופלית תוך הפקרתה הטוטלית.

    קול המספר מתאר את תודעת שטיין -כיכולת ההתעלות מעבר להווה הנורא באמצעות יכולת הרוח -הדמיון בדומה לחיילים פצועי המלחמה הגדולה המשחקים בקוביה את משחק השיבה הביתה, ודמיון השיבה הביתה נושא אותם אל מעבר למציאות הקשה, ואם כך, התגברותה של אדית שטיין באמצעות דמיונה על המציאות הפגומה היא האופן בו האדם משלים את פגימות- האל ופגימות עולמו אשר ברא?

    כשעונים מקבילים, כל אחת מהדמויות מתנהלת לפי תפיסת מציאות שונה, שאין פגישה ביניהם.

    אנסטזיה עוברת התפתחות במהלך הנובלה מסתירה בין תפיסתה האישית החילונית, המנוגדת לתפקודה הכנסיתי, לפיה אין לראות באדית שטיין קדושה כלל, מאחר שאין יתרון לסבלה על פני סבלם של אחרים בעולם, לבין מסקנת מחקרה ודעתה המובעים בסצנת-הסיום במסעדה. בשיא הנובלה, במהלך וכתגובה לויכוח במסעדה, מתרחשת התגבשותה האישית סביב התפיסה המחקרית שלה, דבר המכונן את פתרון הקונפליכט הרוחני-חמרי שלה, לאקורד סיום שמשמעו אי הגשמת משיכתה לגבר, מתרחשת התקרמותה הארוטית סביב תפיסתה הדתית, ובמהלך זה משתקפת בה דמותה של אדית שטיין! היא הופכת לאינקרנציה של אדית שטיין!

    הסתירה בין תפיסת הקדושה המערבית של אנסטזיה לבין זו המזרחית של טברטיאן מפרידה ביניהם ומכשילה אהבה זו. מבחינתו העדר האהובה מוחש כהתפצלות הזמן הפנימי מן החיצוני, – “אנסטאסיה נגעה רכות בפניו והוא המשיך לנהוג… ואולי הוא לא נהג אלא ריחף בעננים, מייחל לכך שנהיגתו תימשך עוד ועוד, לנצח נצחים, שהרי המונית הצהובה שלו – כך הוא אמר לעצמו באותם רגעים – ממריאה לשמים.” אבל הארוס הוא לא כוח מספיק חזק כדי להמריא לשמיים, וכוח הכובד מנצח. “המטוס נסק במהירות לשמיים ותוך כשתי דקות נמוג בערפילי הלילה של לוס אנג׳לס. אנסטסיה נעלמה לה כשטברטיאן בוהה במטוס שחלף בקצב תקתוק השעון. אט-אט נעלם גם הלילה. כשהתעורר בכיסא המונית הצהובה, בבוקרו של יום חדש, הזיע גופו מחמת הלילה בו שקע בדאגתו, והמנוע המהם ברעש לא ברור.”

    לעומת היופי של הטקסט, מה שנכתב כאן הוא כמו ניתוח קליני הממית את הפציאנט -היפה והחי כל כך. אני סחופה בסחף היופי של הרומן הזה כמו משוררת ההולכת בגשם תחת מטרית-זהב שהיא הגשם בעצמו.

  2. יוסף ע

    מרתק. חבל שהאותיות הן סכנה לכל מי שמצוייד בעיניים ולא במקרוסקופ

הוסף חוות דעת

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *