אישה לוקחת לה מאהב

הנה סיפור שכולו תמימות וטירוף.הכול התחיל כבוקר רגיל. בעשר וחצי מוֹנָה לייבניץ לגמה את הקפוצ'ינו השני שלה, שלחה נשיקה למכר מזדמן ונעמדה קרוב לדלפק השיש, כמו שהיא עושה לעתים לאחר ארוחת בוקר מאוחרת בווייה אומברטו, המתמחה בקפוצ'ינו סמיך, קרואסונים מבצקעלים – וציבור לקוחות בעל ממון, לא רחוק מרחוב מלצ'ט שליד רחוב מזא"ה בתלֿאביב.מונה לייבניץ, לבושה במקטורן בצבע שנהב ובמגפי ברכיים של שאנל, "בגלל שאתה אף פעם לא יודע את מי מזמנת לך המקריות", על חיוך של ספלון קפה, קבעה לראות מהדורה של ציורי רוי ליכטנשטיין והחליפה כרטיסי ביקור עם בעליה של גלריית "גורדון". לא רחוק משם ניהל בעלה קרן הון סיכון ונשא ונתן על מודל עסקי עם משקיע לגיוס הון ראשוני. מהמנורות התחובות באהילים, שפוזרו בכל פינה, בקע אור חם וצהבהב שעשה תקוות לכולם.כמה שעות קודם לכן ישב בהול הכניסה לווילה שלהם, על כורסת עור חומה, איש צעיר בשם אישטבאן, והסתכל בסקרנות מבעד החלון על הנוף הרטוב, שזנב ערפל העלים ממנו חלק משורת הבתים בני שני המפלסים, וצל ארוך נפל עליו משדרת עצי האיקליפטוס. באוויר שררה דומייה."קצת גשם, שום דבר", אמרה לו כמתנצלת, "אצלכם זה כלום של גשם. בערב הוא ייפסק ואז תנגן לנו את הרסיטל הראשון".היא ישבה מולו על ספה דוֿמושבית בפנים מוקסמים, לבושה בחצאית שחורה שהבליטה שוקיים עבות וחולצה לבנה חדשה, ארוכת שרוול, עם קפל אחד קרוב למרפק, ופטפטה בחופשיות כאילו המתינה כל חייה להזדמנות לגלגל שיחה עם הזר הזה."אני מניחה שאתה כבר מתגעגע למושב הפסנתרן בביתֿהקפה 'ניו יורק' שברחוב Erzsobet Korut. זה שם הרחוב היחיד בבודפשט שאני זוכרת. אל תדאג, אני פה בשבילך. גם עמנואל, הוא עומד להיכנס כל רגע. הוא בדרך, הוא כל הזמן בדרך. אין לך מה לדאוג, אנחנו נדאג לך. יש לו כסף ולי יש קשרים ואתה תצליח, אתה תהיה מרוצה. כולם יידעו עליך, יכירו אותך, יצלמו ויכתבו עליך. אנחנו פה בשבילך. תראה כמה יהיה טוב, אל תהיה מדוכדך. עוד מעט הוא ייכנס ויספר כהרגלו על עסקה לא מסובכת, חברה קטנה שקנה בכסף קטן, הבנק רק צריך לאשר, חברה פרמצבטית בניו ג'רסי, משפחתית, הוא רק צריך עוד למצוא מישהו מהתחום שינהל לו שם את העניינים והכול יהיה בסדר, ואנחנו נחגוג חגיגה אמיתית ואתה תנגן לנו את הנוקטורנים של שופן, לא תהיה בעיה, ותראה איזה מחיאות כפיים תקבל אצלנו. נעשה ארוחה בגינה עם חימום מימין וחימום משמאל על מנת שכולם יקשיבו בנחת למוזיקה שאתה מנגן. לא אכפת לי מה יגידו, אני לא חייבת לאף אחד הסבר או התנצלות על זה שפתאום צץ לו אצלי גבר בן שלושים, פסנתרן אטרקטיבי עם רעמת שיער חום כמו אדמה חרוכה, שיער שאני אוהבת להעביר בו בחלום את כפות ידיי. מי שישאל יקבל את התשובות המוכנות שלי על הפגישה הראשונה שלנו בביתֿהקפה 'ניו יורק' בבודפשט של צהרי יום שלישי, אמצע קיץ 2002, קרוב לבתים הזקנים שמערערים בי את שלוות הנפש. מקום שלא נולדתי בו והוא זר לי. העיקר שהצלחתי לשכנע אותך לבוא אתנו לתלֿאביב לעשרה ימים, ולבעלי לא היה אכפת מהכסף שהוא שילם לבעלי המקום עד שימצאו לך ממלאֿמקום ראוי"."כן", הנהן אישטבאן בראשו, "זה לא היה קל". הוא עצם לרגע את עיניו באי נוחות ופקח אותן במהירות מחשש שתיפגע. את המקטורן האפור שלבש במשך כל הטיסה הוריד מיד בכניסה לווילה. הוא ישב מולה לבוש חולצה שחורה ומכנסי חקי וחש את הצינה פושטת באבריו, או שמא הייתה זו סתם עייפות, אבל עצר בעצמו מלציין זאת.