אישה בכל אלה

כאחד הצבאיםכבר היה בשלב שעובר להליכה, וכשכך, יכולתי להאט את הקצב, שומר על המרחק, שלא יוכל להתנפל פתאום. גם רחוק מהאנשים שמטיילים ברחוב, שלא ינסו לעזרתו. טיולים שלפני החושך.היו הקבועים, צילה אייזן וסבתא אדלה, שמתנועעות לאט, וכל הזמן מפסיקות את השיחה להגיד שלום לזה ולזה, אדון ליכט ומוישה צירלוק ושמש. פתאום מבחינות ועוצרות לראות את הריצה. אולי מפני שקטן לעומתו, וכל צעד שעושה – אצלי שניים, בכל זאת יכול יום שלם, ורק הפחד, כי צועק איומים, לקרוא: בסוף אתפוס.מי שניסתה, גברת טליסמן, שמהמרפסת קוראת, אדון גולדברג אדון גולדברג, וכל כך מתנגן שמושך את כל העיניים, להרבות את הבושה.אדון גולדברג, היא מתחננת, ומזכירה שרק ילד.ולהפך, מחזק את המהירות, וצווחתי מפחד.אתפוס אותך, הוא קורא.צרוד הקול שלו, כי לא זריז. ותכף מתעייפת הנשימה לצאת בקול שורק. ומה שאמרה אימא שחלש הלב שלו לעבודת ידיים, ועכשיו יכול להתפוצץ מהמאמץ. לכן הכי נכון לעצור, ומה שיבוא, אפילו אם יהרוג.ולא עצרתי כי ממש אדום מכעס.מהסיבוב אדון שטרויכלר כפוף תחת תרמיל הדואר, מזל שקפצתי לצד ומתחכך בקיר. שומע את החרדה שלו, תיזהר ילד, וכבר מעבר מזה.אולי יעכב את אבא, לגרום לו שיעצור.איש קטן שכמעט יכול להיכנס לתרמיל שלו. וכשרואים מרחוק צווחים את השם שלו, אדון שטרויכלר אדון שטרויכלר, שמעביר מכתבי אהבה. חכמות שממציא גדעון לפק, שאוהב לצחוק לאנשים אם קטנים או שמנים. לכן לדוור שטרויכלר, לכן גם לאבא. לשומן שלו ולבטן שמתחת לכותונת נשפכת קדימה, להיות מכבש מהדק כבישים. המורה גולדברג צועד, תכף רועדים הקירות. כך לפק, וצחוק מכל הגרונות.לא יותר שמן מאבא של רוביק, של פנינה, וגם מהדוד של, אדון רז'ינובסקי.אבל הצירוף, אומר גדעון, גם שמן גם מורה.וצחוק.גם שמן וגם אופֶה והאחרים שוטר ורוקח. ושל שרה רחום מחנות הנעליים, אמרתי. קום צא מהכיתה, הוא מחקה את הקול. לא זה שעכשיו, ששונה לגמרי, צרוד ונחנק, קורא, תעצור, וָלא הסוף שלך.ושוב מסתער בריצה.ואני בשאגת פחד שמושכת את העיניים.מהצד שנגמר הכביש, וההמשך שביל עפר שמטפס ומקיף את החצר של אגלרוב, נמשכת למטה, לא משאירה די רוחב. כל הזמן תעלות שעשו מי הגשמים ואם תיתקע רגל.גברת אגלרוב תוחבת ענפים יבשים לעשות אש מתחת לדוּד הכביסה. לא מפנה את הפנים. עשן סמיך נמשך אל הרחוב, לחכות שיתחילו הצעקות שמחניקה את השכנים. ואימא אמרה, כמה שיצעקו, והם בשלהם. בני אדם שחיים כאילו בימי קדם, אופים פיתות בתנור מבוץ, ומשזיפים עושים ריבה. גם מלקטים זיתים מהעצים שבשדרה העירונית. בני אדם שחיים כמו ערבים, אומרת אימא, מזהירה להתרחק.אחרת לגמרי רגינה בטר, שמוכרחה להתערב.אחת שכל היום לפני הבית ומי שעובר. וכמה פעמים קראה לי רק לרגע אחד, מבקשת, תפתח את השער ותיכּנס. ואז שואלת, ילד של מי, ואם לומד בבית הספר, אם קורא ספרים. ובפעמים האחרות כבר נזהר, יודע שיותר טוב להקיף מהסיבוב של ברומברג. והסברתי לאימא שלא הולך משם. לבדה בבית, אמרה אימא, כי גדלו הילדים, ובאופן זה מכניסה תוכן לחיים שלה. בכל פעם אותה שאלה, רגזתי, וענתה שבגלל הגיל.