עיר תחתית

צלילי טלפון חדרו לשנתי והתערבבו בה. ניסיתי להתעלם מהצלצול. אמש חזרתי מחודש מילואים והייתי מותש וזָעף. המטלפן לא הרפה. לבסוף הרמתי את השפופרת."הלו?" רטנתי.זה היה שמשון, בנו של הרשל, חברי ובן עירי. בבת אחת נחתי מזעפי. אהבתי את הבחור. מצדי יכול היה לצלצל בכל עת, גם באמצע מנוחת הצהריים, כמו ברגע זה."דוקטור, ראית היום את העיתון?""לא", עניתי.שמשון ידע שמאסתי בקריאת עיתונים, ובכל זאת ביקש, "אתה מוכרח לקרוא את העיתון של היום"."קרה משהו?" שאלתי בדאגה. עכשיו הייתי ער לחלוטין."תקרא בעצמך", קולו רעד, "זה בקשר למה שכתוב בעיתון". נשמע כי היה נתון בזעזוע קשה."אין לי עדיין את העיתון של היום. אתה בבית?""כן"."מה עם ההורים...?""הם בנופש בזיכרון יעקב, יחזרו רק בסוף השבוע"."אתה רוצה שאבוא אליך?""בבקשה דוקטור. אני הרוס"."תחזיק מעמד, אני מגיע".התלבשתי בזריזות, התנעתי את הוולבו ונסעתי לשמשון. ביתו היה במרחק עשרים דקות של נסיעה מתונה מביתי ובשעת צהריים זו הגעתי אליו במהירות. הוא חיכה לי בפתח הדירה, נער כבן שבעֿעשרה, לבוש עדיין בתלבושת בית הספר. התרגשותו בלטה לעין. הוא היה חיוור. דמעה שזלגה לא מזמן מזווית עינו לאורך הלחי השאירה עליה פס כהה.הוא חיבק אותי בחום. בידו האחת החזיק את עיתון הצהריים ובידו השנייה החווה לפנים הבית. הכרתי היטב את הדירה – שלושה חדרים צנועים בשכונת פועלים – ריהוט סטנדרטי. על קירות הסלון רפרודוקציות אחדות של ציורי נוף, ותמונת שמן שנרכשה אצל אמן שכונתי. פרוזדור צר הוליך לחדרי השינה.שמשון הצביע על הכורסה הגדולה והציע לי משהו קר. כשחזר עם צלוחית מלאה עוגיות, התיישב מולי, נע בחוסר מנוחה. לגמתי באִטיות את מי הסודה והתבוננתי בו – בהיר, צנום, קומה בינונית, מצח גבוה. שֵׂער מלא בצבע קש. עיניים כחולות, גדולות ומלאות חיות.בלי לומר מילה מסר לי את העיתון. לרוחב הדף הראשון נפרשה תמונה ותחתיה סיפור ארוך.קראתי ופניי הביעו פליאה. "אתה חושב שזה הוא?" שאלתי בתהייה."זה הוא. בטוח", ענה שמשון, קרוב לפרוץ בבכי. הוא קם ממקומו ונעמד לצדי. "תביט טוב טוב. תתבונן בפנים. בהבעה".הרכבתי את משקפיי, אימצתי את עיניי והבטתי בריכוז. "אולי אתה צודק. אבל אני חושש שזה רק נדמה לך. עברו בכל זאת כמה וכמה שנים", עניתי בשמץ של פקפוק.דמעות זלגו מעיניו של שמשון. הוא נשען על כתפי, אחז שוב בעיתון והביט בתמונה. "ידידי", קונן בקול שבור, "מה קרה לך? איך יכולת לעשות דברים כאלו?"יגונו נגע ללבי. חיבקתי אותו וליטפתי את ראשו. הצעתי לו כדור הרגעה שדליתי מתיקי הרפואי, התיק שלעולם איני נפרד ממנו.שמשון סירב. חיכיתי שיירגע מעט. לא היה בכוחי לעזור לו.מחשבותיי נדדו שמונהֿעשרה שנים לאחור...