ראשי » הקלאסיקות מיוון ומרומי » אינאיס

אינאיס

תרגום: שלמה דיקמן

₪111   88.80

גב הספר

גב הספר

ורגיליוס, גדול המשוררים ברומא העתיקה, שחי ופעל בימי אוקטאוויאנוס קיסר, מייצג את תור-הזהב בקורות הספרות הרומאית. ‘אינאיס’, האפּוֹס הלאומי רב-המידות ורחב היריעה, היא גולת-הכותרת בשירתו של ורגיליוס. בשירה זו מוּארות באור חזונו של המשורר תולדות רומא בזעיר-אנפין, מעברה הלוט באגדות-קדומים ועד זמנו של המשורר, תקופת ייסודה של הקיסרות.
עלילת-גיבורים זו היא יצירה רומאית מקורית, בה משתקפת כבאספקלריה מאירה נשמת האזרח הרומאי, אהבתו למולדתו, תודעתו הלאומית והכרת תפקידו וייעודו בארצו ובעולמו. תחושת ההיסטוריה החיה, המתרחשת והולכת, מפעמת את היצירה הזאת כולה, והיא המבדילה בינה ובין האפוס היווני. על כן נעשתה ‘אינאיס’ למצבת-עולם לקיסרות רומא ברום מעלתה האזרחית והמדינית, ונתקבלה על כל העולם התרבותי כיצירת-מופת לדורות, וממעיינות חכמה ויופי שבה שאבו טובי משוררים בכל עת ובכל מקום.
סגנונו הנפלא, לשונו העשירה והנעלה, מקצבו האיתן והחגיגי של ורגיליוס קוסמים לנו עד עצם היום הזה, ולא לחינם חשבוֹ דאנטי אליגיירי לגדול המשוררים בעולם.
‘אינאיס’ בשלימות מוגש כאן בפעם הראשונה בתרגום עברי נאמן ומעולה, שנשמרו בו סגולות המקור. המתרגם הקדים ליצירה מבוא על תולדות אפוס הרומאי והתפתחותו, על המשורר, יצירתו וזמנו. כמו-כן הוסיף הערות לגוף התרגום וגם מפתח-שמות, הממלא שני תפקידים כאחד: הוא מכיל מראה מקומות מפורט וגם הערות וביאורים.
לספר צורפו 18 תמונות מהאמנות הקלאסית היוונית והרומית.

על המתרגם

על המתרגם

בשולי הספר
הדפסה חדשה זאת של ה”אינאיס”, בתרגומו של שלמה דיקמן, יוצאת לאור במלאת ארבעים שנה למותו, עשור שנים ויותר מיום שאזלה מן השוק. אף שהתרגום מדבר בזכות עצמו, היום כביום הידפסו לראשונה, נדמה שראוי להוסיף כאן מלים אחדות על המתרגם. נתמזל המזל, ונותרה בעיזבונו רשימה אוטוביוגרפית קצרה, המגוללת את תולדותיו:
“נולדתי בוורשה בשנת 1917. אבי, ר’ שמואלֿאהרן זצ”ל, היה יהודי ברֿאוריין מחסידי ליובאביץ’, ציוני מובהק ופעיל בתנועה. אמי, שרה זצ”ל, בת הרב שלמה בן שלמה פראנק, היתה מורה ודברה עברית צחה – והיא ראשונה למדתני לאהוב את שפתנו. אחיה, אברהם פראנק, היה יו”ר אגודת הסופרים העברים בפולין ואחי סבתא היה ר’ שמואלֿשבת קנטורוביץ’, המדקדק הידוע. משפחתנו כולה היתה דוברת עברית. גמרתי את הגימנסיה העברית ‘חינוך’ ואח”כ את מחלקת הלימודים הקלאסיים באוניברסיטה הוורשאית (1939) ואת מחלקת הרבנים במכון ללימודי היהדות. למדתי תורה מפי הפרופ’ משה שור, מתתיהו שֹׁהַם, מאיר באלאבאן, אברהם ווייס ומנחם שטיין. באוניברסיטה הייתי תלמידם של תדיאוש זֶ’לִינְסקִי ואלכסנדר טוּרין. עוד בימי לימודי בגימנסיה תרגמתי ופרסמתי בעתונות הפולנית את שירי ביאליק, טשרניחובסקי ושניאור. בשנת 1939 הוצאתי לאור (בהוצאת אגודת הסטודנטים הציונים) את כל שירי ביאליק בפולנית. (עותק אחד נשתמר אצלי באורחֿפלא והאחר, מתנתו של דֹב סדן, נמצא ב’בית ביאליק’.) בשנת 1939, נמלטתי עם אחי, אריה, לבריה”מ. דברנו עם אחי עברית, והדבר עורר את תשומת לבם של הבולשביקים. בשנת 1944 נאסרנו והָאשמנו בפעילות ציונית (השתייכות ל’גורדוניה’). קבלתי פסקֿדין של מוות ביריה ואחי 10 שנות מאסר. גזר דיני “הומתק” לחמשֿעשרה שנות עבודת פרך (“קאטורגה”). ישבתי במחנה הרכוז בווֹרקוּטה הידועה לשמצה עד 1957 ועבדתי במכרות הפחם. את אחי שלחו לקולימה, למכרות הזהב, וניתקו כל קשר בינינו. בֿ1957 ‘השתחררתי’ (במובן הסובייטי, כלומר, היתה לי הרשות לנוע בטווח של 10 ק”מ ממקום מגוּרַי והחובה להתייצב פעמיים בחודש במשטרה). שיחק לי המזל, נשאתי אשה ובתור אזרח פולין לשעבר לא החמצתי את ההזדמנות לשוב לוורשה. הספקתי לסייע (בתור עורך) להוציא את ‘מלחמות היהודים’ לפויכטוונגר ואת ‘יושה קאַלבּ’ לזינגר ולימדתי מדעי יהדות את ילדי הצירות הישראלית. בשנת 1960 (יוני) עליתי ארצה […] ואני עובד למען ‘מוסד ביאליק’. תרגומי הראשון הוא ‘אינאיס’. בעוד שבועות אחדים יופיעו לוקרציוס (‘על טבע הדברים’) וכל שבע הטרגדיות של סופוקלס. עכשיו אני מתרגם את ה’מטאמורפוזות’ של אובידיוס ואת שירת הוראציוס […]”.
שורות אלה נכתבו בשנת תשכ”א. בארבע השנים שלאחרֿמכן השלים שלמה דיקמן מפעל תרגום רחבֿיריעה עד לבלתיֿהאמן: את ה”מטאמורפוזות” כולן, את כל שבע הטרגדיות של אייסכילוס ועוד כמה וכמה מן האוֹדוֹת והסאטירות להוראציוס, תרגום שלא זכה להשלימו לפני שנאסף אל עמיו, לפתע פתאום, בי”ג באדר ב’ תשכ”ה.
משנותנים את הדעת על קו חייו הנִפלֶה והנורא של שלמה דיקמן, איֿאפשר שלא לבוא לידי הרהור בתלאוּבות גורלה של יהדות פולין כולה, שהוא היה מבניה המובהקים ביותר: טופס כרך תרגומיו לשירי ביאליק היה אחד הספרים היהודיים האחרונים שראו אור בוורשה לפני הכיבוש הגרמני. כרך זה, שכל ימי שבתו בארץ היה נוצרו כאוצר יקר, שב לחיקו אחרי המלחמה מידי אשה פולנייה, שאצלה הפקידה אותו למשמרת בתֿמשפחתו, בלכתה בשיירת המוות לטרבלינקה: והיו הספר ומחברו שניהם אודים מוצלים מאש. וכי יכול היה המתרגם הצעיר בן העשרים לדעת, כשהדפיס כתבֿהעת העברי “תחומים” תרגום לשיר משל פושקין, לצד תרגומו של חברו הטוב, המשורר בֶּרל פּוֹמֶרַנְץ, כי עתידה החוברת הזאת להיות מצבה אחרונה מסוגה לאות העברית בפולין, וכי כמעט כל משתתפיה עתידים להירצח?
ואף הפרק השני בחייו, עת זכה – כפי שכתב לימים בלצון מריר – להתחמם בזיווה של “שמש העמים” הסובייטית, היה תהפוכה מרה שחלַק עם אלפי הפליטים היהודים שנצנפו בכףֿהקלע אל עיבורי האימפריה האדומה, לאוזבקיסטן וקזחסטן. וכיוצא בזה מהלומת הגורל שניחתה עליו ועל אחיו, שניים מהמוני אסירי ציון שנבלעו במחילות האפלות של ה”גוּלַאג”, זה לשמאלה וזה לימינה של רשת מחנות הכפייה אשר בחוג הקוטב. פרשת הינצלו של שלמה דיקמן מתופת זה היתה בגדר נס ממש, נס שחברו בו, מלבד יד ההשגחה, גם רֵעים נאמנים ועמיתיםֿלצרה, שעזרו לשמור על חייו בגיא צלמָוֶת זה, שרבים כלֿכך לא זכו לצאת ממנו. לימים, משזכה לעלות ארצה, להיפגש עם אחיו, שניצל גם הוא, ובלב כמֵהַ לחלוק את ניסיונותיו היה מספר על כל שעלה לו במחוזות ההם, היו שחשדו בו כי גוזמאות וסיפוריֿבדים בפיו. עד שקם והעלה מקצת זיכרונותיו על הכתב ופרסמם. בימים ההם טרם יצא שמעם של סולז’ניצין ושאלאמוֹב, ובארץ, יש לזכור, עוד היו רבים שאך שנים ספורות קודםֿלכן ביכו את מותו של סטאלין בריש גלי.
עם הגיעו ארצה נתקבל שלמה דיקמן בזרועות פתוחות, בשמחה שהיתה מהולה בה השתאות על פרשת הינצלו, עלייתו מאוב, כביכול, בנקוף חמשֿעשרה שנים שבהן חשבוהו בין המתים. תכף להשתקעותו בירושלים נרתם למפעל התרגום הגדול שהועיד לעצמו ואשר לו נועד, אלֿנכון, מבטן ומלידה. בחמש שנות חייו האחרונות הריק לעברית מנה עצומה של יצירות מופת משירת יוון ורומי, כדוחס לזמן מועט תקופת חיים ארוכה. אף שנבע מתוכו פרץ יצירה עצום, לא היתה קדחתנות עמלו כל כולה מרצון, והעבודה נעשתה בתנאים קשים. לכבוד ולהודיה זכה שלמה דיקמן: האקדמיה ללשון העברית בחרה בו לחבר, פרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת הוענק לו, ובפרס ישראל על מפעלו בתרגום זוּכה אחרי מותו. אולם את חייו בארץ העביר בקשיֿיום, בעבודה מאומצת שכילתה את כוחותיו.
לא כאן המקום לעיין ברחבות בכל פרטיו ודקדוקיו של תרגום ה”אינאיס”. אולם מבקש אני להעיר על העיקר: אף שרוב חייו לא עברו עליו בארץ ישראל, היה שלמה דיקמן בן נאמן לדורו הספרותי העברי, ומערך רוחו, לשונו ונוהגו בחלל הספרות היו כדרך הזמן ההוא. פירוש הדבר, בראש ובראשונה, שראה עצמו כבעל שליחות וייעוד, כממשיך דרכם של קודמיו וכשותף של בניֿזמנו, שכם אל שכם, ולא – כדרך שלא מעטים הולכים בה כיום, לדאבון הלב – מתרגם העומד בָּדֵל לעצמו, כמעוטף בכשרונו ובעבודתוֿשלו, ואין הוא שותף למלאכת בניין התרבות העברית אלא בקֵרוּב שני. כטשרניחובסקי ויהושע פרידמן לפניו וכשלמה שפאן בימיו, הבין שלמה דיקמן את עבודתו כחתירה גדולה לעשות לאיחוי הקֶרע הרֵהֿהגורל בין יפהפיותו של יֶפֶת ובין מחנם התָחוּם של אוהלי שֵׁם, שבעֶטיו עמדה תרבותנו מובדלת לעצמה במשך מאות על גבי מאות בשנים. השקפתֿיסוד זו נתמזגה אצלו בתחושה העזה של נס שיבתֿציון שזכה לו הוא גופו. מדמה אני לחוש בשני רגשות אלה נובעים בבירור משורות השיר הלאטיניות שהקדים לתרגומו:
[…]
אֶרֶץ צִיּוֹן, אֶרֶץ קֹדֶשׁ, לִמְדִיֿנָא בְּעֶצֶם אָזְנַיִךְ
(כֹּחַ אִם יֵשׁ לְשִׁירִי) אֵיךְ הָיָה זֶה אוֹיְבֵךְ מַרֿהַנֶּפֶשׁ,
זֶה שֶׁאֵיֿאָז בָּךְ מָשַׁל בַּהֲמוֹן לִגְיוֹנוֹת תּוֹפְשֵׂיֿחֶרֶב!
בֶּןֿרוֹמָאִים מֶה הָיָה, נְעָרִים, זֹאת לִמְדוּֿנָא לָדַעַת,
זֶה שֶׁיָּרַשׁ לְאֻמִּים וְשָׂרַר בְּאַדְמַתֿאֲבוֹתֵינוּ,
נֵסֿהַשִּׁלְטוֹן בְּיָדוֹ – מֶה הָיָה כֹּחַ עַםֿהַלָּטִינִים!
עֵת וֶאֱנוֹשׁ נִשְׁתַּנּוּ זֶה מִכְּבָר… עֹבַדְיָהּ נְבִיאֵנוּ
הוּא אֶת וֶרְגִילְיוּס נִצַּח וּבִרְצוֹן הַנֹּוֶה בַשָּׁמַיִם
גָּז כָּל הַכֹּחַ הַזֶּה וַיִּפּוֹל בֶּןֿאֱדוֹם אֶל הָאָרֶץ.
[…]
צַוֿאֱלֹהִים הוּא: צִיּוֹן – אָז מֻגַּרְתְּ וְהִנֵּה שׁוּב חַיָּה אַתְּ!

זה מכבר נתקבלה בתרבותנו המימרה הידועה, כי “על כל דור ודור לתרגם את הקלאסיקה שלו מחדש”. כלֿכך נשתרש אצלנו מכתם מיובא זה, עד שכבר אין מהרהרים אחריו כמעט כלל, ולא פעם משתמשים בו בעקמומיות. מיום שיצא תרגום זה לאור לראשונה נתחלפו שני דורות, אם לא שלושה. וראה זה פלא: אף שאזל הספר מן השוק זה מכבר, לא הופיע כל תרגום חדש שיחליף את זה, שנתיישן, כביכול, כמתוקף החוק שלעיל. ואיני יודע, אם אין הדבר אומר דורשני. מכל מקום, הדפסה חדשה זאת של תרגומו של שלמה דיקמן מעלה, כמדומני, שאלה מעניינת: האם לעולם יֵצאוּ תרגומים קודמים מפני החדשים, כבמחזור נצחי שמכוח הטבע, ואין בנמצא קלאסיקה של אמנות התרגום, שאין משך חייה כפוף לחילופי הדורות ושינויי טעמיהם ואופנותיהם? “אינאיס” בעברית זו, המוחזרת עתה לידיו של הקורא העברי, משיבה על כך, לעניות דעתי, תשובה ניצחת.
עמינדב דיקמן

חוות דעת (0)

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אינאיס”

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *