חזון ותעוזה – זיכרונות

פתח דברכבר שנים שהזיכרונות האלה עולים וצפים, ואינם מותירים לי רגע של מנוחה.אלה הם זיכרונות ממפעלים שהקמתי וניהלתי שהיה בהם חזון, ונדרשה מידה רבה של תעוזה על מנת לממש אותם. ובצידם אירועים שמוטב שלא היו מגיעים לפתחי.נראה שהדרך להשתחרר מעומס הזיכרונות, ומהעיסוק הרב בהם, תהיה להעלותם על הכתב, לכרוך ולנעול בארון. בכך אולי יתפנה מקום למחשבות חדשות.מסכת חיי הייתה כה מגוונת, שאני מתקשה להחליט במה להתחיל ובמה לסיים.האם מתקופת החיים הראשונה בשכונת בורוכוב, המלווה בזיכרון הקשה מן המלחמה שניהל נגדי כל צוות המורים, על שבעקשנות רבה לא הסכמתי לוותר על האמת שלי?ואולי מן היום בו הצטרפתי לקיבוץ גבים, שבו עברה עלי מחצית חיי? שימשתי בכל תפקידי הניהול בקיבוץ ומחוצה לו. זוהי תקופה שהייתה מלווה בהרבה עליות ומורדות. היו בה הרבה שמחה וגאווה, ובצִדן גם לא מעט תסכולים.ואולי בשש השנים שבהן ניהלתי את המפעלים האזוריים בשער הנגב – תקופה שאופיינה בהקמת מפעלים וניהול פעילויות בתחום הכלכלי והביטחוני? זוהי תקופה שאני מגדיר אותה כ"יפה ביותר בחיי".ואולי דווקא בתקופה שבה עמדתי בראש המערכת הכלכלית של התנועה הקיבוצית המאוחדת? בשונה מכל התפקידים האחרים, שאותם קיבלתי ברצון, לתפקיד הזה סירבתי במשך תקופה ארוכה. בעקבות מפולת הבורסה, שבה הסתבכו המערכות הקיבוציות כמו כל עם ישראל, נעניתי ללא שהייה ל"צו התנועה" וקיבלתי את התפקיד. בדיעבד שגיתי, ושילמתי על כך מחיר אישי יקר.בהתלבטות הזאת אני חש כמו אותה רכבת הנוסעת במעגלים, חוזרת ועוברת באותן תחנות, מבלי שניתן להגדיר איזו מהן היא תחנת המוצא.