ראשי » הגות ועיון » הספרות העברית כספרות אירופית

הספרות העברית כספרות אירופית

מס' עמודים: 218 / תאריך יציאה: ינואר 2016

דאנאקוד: 249-50344 / מסת"ב: 978-965-540-571-2

נקה

  • מודפס
    ₪79.00 ₪63.20

  • דיגיטלי
    ₪29.00

גב הספר

גב הספר

שמונת המאמרים בקובץ זה בוחנים היבטים שונים של זיקת הספרות העברית המודרנית לספרויות האירופיות העיקריות. המאמר הפותח מציע מודל להבנת הזיקה הדו-צדדית של היוצרים העברים לספרות האירופית מצד אחד ולמסורות הספרותיות של הספרות העברית מצד שני ומתפלמס הן עם הגישות המייחסות ייחוד מוחלט לספרות העברית והן עם אלה המכחישות כל צביון ייחודי של ספרות זו. מאמרים אחרים בוחנים את נוכחות הרומנטיקה האירופית, נוכחות ניטשה וההגות הנרודניקית הרוסית בספרות העברית. במרכז הקובץ מאמר מונוגרפי ארוך על יצירתו של מ. י. ברדיצ’בסקי. המאמר מזהה ביצירתו של אבי המודרניזם בספרות העברית ‘אחדות מפוצלת הנתונה בהשתנות מתמדת’. הפיצול הוא בין הדחף למרד ולשינוי ערכים לבין הדחף להצבת מצבת זיכרון לתרבות היהודית המסורתית החולפת לדעתו של מי”ב מן העולם. במחצית הראשונה של חייו היצירתיים שולט ביצירתו הדחף הראשון ואילו לאחר 1905, משנואש הסופר וההוגה מאפשרות ‘התחייה’ הלאומית שולטת ביצירתו הדוֿלשונית תשוקת ההנצחה. ב’ נהפך ממורד למנציח של אותה תרבות שכנגדה התמרד. הרבה נכתב על יצירתו של מי”ב בסיפורת ובהגות של תקופת המאבק ל’שינוי ערכים’ אבל חיבור זה קושר למרכז יצירתו גם את מחקרו העיקרי בביקורת המקרא, את חיבור הדוקטורט שלו ואת הגותו ביומןֿהמחבר (הגרמני) שלו לאחר שנואש מאפשרות התחייה הלאומית.

זהו ספרו השמיני של מנחם ברינקר, חתן פרס ישראל לחקר הספרות (2004) וספרו השני המוקדש למחקרים בספרות העברית. ספרו הראשון היה חיבור מונוגרפי על יצירת-ברנר, ואילו בספר זה בצד חיבור מונוגרפי על יצירת מ. י. ברדיצ’בסקי באים שמונה חיבורים קצרים יותר שכולם מתייחסים לזיקות שבין הספרות העברית לספרויות אירופה במחצית הראשונה של המאה העשרים.

הספרות העברית כספרות אירופאית

הספרות העברית כספרות אירופאית

אין חידוש מחקרי רב באמירה שהספרות העברית החדשה היא ספרות אירופית לכל דבר. לעניין זה לא חשוב אם מייחסים את ראשיתה למנדלסון ולהשכלת ברלין או מקדימים אותה לרמח”ל. היא נולדה והתפתחה באירופה, ותמיד היו יחסי גומלין ברורים בינה לבין הספרויות האירופיות האחרות, ובעיקר הגרמנית והרוסית. למרות התייחסותה של העברית למשפחת הלשונות השמיות ואף על פי שמאז ומתמיד שאבה הספרות העברית החדשה מוטיבים ועלילות מן המקרא, שנוצר ונערך לא באירופה, הטענות בדבר ייחודה המוחלט של הספרות, בדבר ‘עצמיותה’ או בדבר ‘החוקיות הפנימית’ של התפתחותה היו מעטות לעומת טענות דומות שהועלו לעתים קרובות בנוגע למחשבה היהודית או לתרבות היהודית בכלל. יתר על כן, כשנשמעו פה ושם טענות בעניין הייחוד של הספרות העברית לעומת ספרויות אירופיות אחרות, הן הוגדרו במושגים ובכלים של תיאור וביאור שהיו מצויים במחשבה הכללֿאירופית והושאלו ממנה ביודעין ושלא ביודעין, אך לרוב ביודעין.

דברים אלה נכונים גם לתקופות קודמות בספרות העברית אלא שבהן הוסתרה האירופיות לעומת הספרות החדשה, שבה היא הייתה בגדר משאת נפש של היוצרים והובלטה על ידיהם במכוון. אל נשכח שבשלב הראשון של המודרניזציה של הלשון העברית, שלב החייאתה כשפת כתיבה, השלב שבו חתרה להיות מסוגלת לבטא בכתב כל רעיון, מצב או הלך רוח שניתן לבטאם בשפות חיות אחרות, לא פעלו הוגים ויוצרים בעלי אידיאולוגיה לאומית, וּודאי לא ציונים. להפך, פעלו בו הוגים ויוצרים חניכי תנועת ההשכלה, שהיו מחויבים לרעיון השתלבותם של היהודים בארצות מגוריהם כאזרחים שווי זכויות, ולכל היותר כמיעוט תרבותי הנהנה מאוטונומיה תרבותית ודתית. כמו ראשית חכמת ישראל במערב נועדה גם הספרות העברית להוכיח ליהודים, ויותר מזה לאחרים, שהיהודים אינם נופלים מן הלאֿיהודים בתרבותם ובספרותם ולפיכך ראויים הם להשתלב בכל מדינה אירופית נאורה וסובלנית. מובן שהדינמיקה של התפתחותן ההיסטורית הן של חכמת ישראל והן של הספרות העברית פעלה גם בכיוון ההפוך, בכיוון בידולם של היהודים ועליית האידיאולוגיות הלאומיות, שבאה לאחר משבר ההשכלה, אך לפחות ברמה האידיאולוגית המודעת הייתה חתירה לאירופיזציה מוחלטת של התרבות היהודית, והמטרה הושגה לפחות בתחום הספרות. ואכן, בספרות ובמחשבה רווחו בסוף המאה התשעֿעשרה ובראשית המאה העשרים ויכוחים אידיאולוגיים ערים וחשובים סביב שאלת הצירוף הרצוי והאפשרי של מה שיהודי ומה שהוא כללֿאנושי (קרי אירופי) – בחינוך, בתודעה ההיסטורית, בספרות ובחיים. הוויכוחים האלה עצמם התנהלו לאורם של מודלים אירופיים של חשיבה וביאור ובעיקר בהשפעת תפיסות הלאומיוּת של הפרהֿרומנטיקה (רוסו והרדר) ופילוסופיות השפה השונות של הרציונליזם והרומנטיקה. אך גם ללא זיקה ישירה לוויכוחים הפובליציסטיים החשובים תמיד שאפה הספרות האמנותית – וגם הצליחה במידה רבה – להיות ואף להיראות ספרות אירופית ללא סייג. כך הוא בכל מה שנוגע לאידיאולוגיות הספרותיות (ההשקפות על תפקיד הספרות), כך הוא בכל מה שנוגע לסוגות הספרותיות המועדפות בשירה ובסיפורת, וכך הוא גם בכל הנוגע לכלי הביקורת והניתוח.

אלא שהחתירה להיעשות מהר – ובהצלחה מרבית – ספרות אירופית העמידה ייחוד שהוא אמנם ייחוד יחסי ולא מוחלט, אך הוא בולט מאוד כשמשווים את תולדות הספרות העברית החדשה לתולדות כל אחת מן הספרויות האירופיות המרכזיות. התפתחות הספרות העברית כמעט שלא חלה בד בבד עם התפתחותן של הספרויות האחרות לא בכיוון התפתחותה ולא בקצב שלה. לרוב ‘פיגרה’ אחרי הספרויות האירופיות האחרות ולעתים ‘הקדימה’ אותן, אך כמעט מעולם לא הקבילה האבולוציה הספרותית העברית לאבולוציה של ספרויות אחרות.

למשך תקופה קצרה אחת, שנמשכה שנות דור או דור וחצי בשנות השישים והשבעים של המאה התשעֿעשרה, שנותיהם של יל”ג, מאפו, ברוידס וסמולנסקין, התקיימה הספרות העברית כמקבילה לצדה של ספרות אירופית גדולה אחת, היא הספרות הרוסית. הדבר אינו מוגבל למה שמכנים ‘השפעות’ ספרותיות אלא נכון לכל רמות המערכת הספרותית, החל באידיאולוגיה ובתביעות החברתיות מן הספרות (כגון התביעה שתהיה רופא החברה), עבור בסוגות ובמודוסים הספרותיים המועדפים (למשל העדפת השירה הסיפורית, ובעיקר הפואמה ההיסטורית או האקטואליסטית, מן השירה הלירית, העדפת הסאטירה והאודה מן האידיליה והעדפת הנובלה הריאליסטית מסיפורת אימפרסיוניסטית או סימבוליסטית וכלה בנורמות הפואטיות של מבנה בסיפור ושל חריזה ודימוי בשירה. כמובן גם לאחר תקופה קצרה זו היו לספרות העברית יחסים מיוחדים עם הספרות הרוסית, ולא רק בתחום הספרות האמנותית אלא גם בתחום המחשבה הציבורית. לא רק את עולמם של ברנר ושל אהרן דוד גורדון אי אפשר להבין בלא הספרות וההגות של התנועה הנרודניקית, גם את עולמו של הוגה ‘בורגני’ כאחד העם אי אפשר להבין בלא הוויכוחים בסוציאליזם הרוסי. משם נטל אחד העם את ההבחנה בין ‘שלילה סובייקטיבית’ (כלומר שלילה מוסרית) של הגולה ל’שלילה אובייקטיבית’ שלה, הבחנה ששימשה אותו בוויכוחיו עם דובנוב. משם – מן ההגות הנרודניקית והוויכוחים בסוציאליזם הרוסי – נטל את הרעיון שתקופה של ‘הכשרת לבבות’ צריכה להקדים מפעלים כלכלייםֿהתיישבותיים או אירועים מדיניים בארץ ישראל. גם כל מה שבא מגרמניה, הרדר או לאחריו ניטשה, בא בתיווך רוסי. אבל היחסים האלה של הוגים וסופרים עבריים עם הספרות הרוסית לא עוד היו מקבילים להתפתחות הספרות והתרבות הרוסית. התפיסה התועלתנית של הספרות של אחד העם למשל, שנוסחה בסוף המאה – תביעתו ללקח רעיוני מכל סיפור ראוי לשמו – חוזרת אחורה אל מבקרי הספרות הרוסית הפוזיטיביסטיים של שנות החמישים והשישים (אלה הקרויים ניהיליסטים בפי יריביהם). לעומת זאת ביאליק וטשרניחובסקי וכמעט כל המשוררים האחרים בני דורם חוזרים אל המודלים של פושקין ולרמונטוב מראשית המאה התשעֿעשרה או אל שילר וגתה הגרמנים. הם טיפחו סוגות ספרותיות של הרומנטיקה כמו הפואמה האוטוביוגרפית או השיר הלירי הקצר והסמלי בשעה שבספרות הרוסית, כמו גם בספרות הגרמנית, הפליגו זה מכבר מן הרומנטיקה והריאליזם גם יחד אל הסימבוליזם והדקדנס. השפעת המתרחש בספרות הרוסית או הגרמנית בתֿהזמן בדורם של ביאליק וטשרניחובסקי אמנם ניכרת פה ושם בשירה העברית של הזמן, אולם היא קיימת בשולי המערכת הספרותית ולא במרכזה.

ה’פיגור’ הזה בהתפתחות הספרותית מורגש גם בסיפורת אם כי שם עצמתו נמוכה יותר. ברומן ובנובלה אמנם שולט הריאליזם, שבקע מתוך הסיפורת הדידקטית והאלגורית של ההשכלה, ואף הוא באיחור של עשרות שנים לעומת שלטונו בספרות האנגלית, הצרפתית או הרוסית, אך לפחות מְספר גדול אחד והוא מיכה יוסף ברדיצ’בסקי (מי”ב) החדיר לסיפוריו העבריים, עוד לפני י”ל פרץ ועגנון הצעיר, יסודות רומנטיים חזקים. כל הגותו האסתטית של מי”ב מוקדשת למלחמה בריאליזם מבית מדרשו של מנחם הסופר (בןֿאביגדור וספרי אגורה שלו). הוא הועיד לספרות (הקרויה בלשונו תמיד ‘שירה’) לחשוף את ה’סתר שבגלוי’, ופירוש הדבר כפי שאנו נוכחים לדעת מחטיבות עיקריות של סיפוריו, שהוא מצפה ממנה לגלות ולעצב כוחות נפש ארכיטיפיים קמאיים, אולי ‘נצחיים’, הפועלים מתחת לפני השטח של התודעה הרציונלית ואף מתחת לפני השטח של ההוויה החברתית, שהיא לרוב ההוויה הכאילוֿקפואה וכאילוֿ הרמונית של העיירה היהודית. הוא שולל את האמונה שהספרות יכולה להיות תמונת ראי אובייקטיבית של ההוויה ומצדד בתפיסה שכל יצירה שירית מערבת את החזון הסובייקטיבי של המשורר בפיסת המציאות הנתונה לעיצובו. כמו מוריו בהגות הרומנטית הגרמנית שמלפני שמונים שנה הוא האמין שביצירה ה’שירית’, כמו באמנות בכלל, מתמזגים זה בזה לבלי הפרד יסודות סובייקטיביים השייכים לאישיות המשורר ו”חזונו” ביסודות אובייקטיביים של המציאות החיצונית המשמשת לו חומר גלם בלבד. לפיכך הוא צידד ב’רוח אגדית’ השורה גם על כרוניקות וסיפורי הוויי, ובסיפוריו נעדרת תכופות יכולת ההכרעה הפרשנית באשר למהימנות המספר ומטושטשים הגבולות בינו לבין דעת הקהל האנונימית ובינו לבין המחבר. גם הגבולות בין חלום למציאות, סברה ועובדה אינם ברורים. אצל מרבית דמויותיו קיימת מעין גֵאולוגיה של שכבות נפש שונות, וברגעי הכרעה גורליים פועלים אצל הדמויות המאכלסות את סיפוריו דחפים ואמונות שאינם מוכרים גם לתודעתן שלהן. בכל אלה פורץ מי”ב את המסגרת הנוקשה של מוסכמות הסיפורת הריאליסטית השלטת ברוב הסיפורת העברית שלפניו. ובכל אלה הוא מושפע בבירור מן הסיפורת הרומנטית וההגותית הגרמנית עשרות שנים לאחר הופעתה בספרות הגרמנית.

חוות דעת (0)

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הספרות העברית כספרות אירופית”

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *