השטן שבגוף, הנשף של הרוזן ד'אורז'ל

אני מסתכן בלא מעט גינויים. אך מה אעשה? כלום אשמתי היא שמלאו לי שתים עשרה, חודשים ספורים לפני הכרזת המלחמה? אין ספק, סערות הנפש שהשפיעה עליי תקופה יוצאת דופן זו, איש אינו חוֹוֶה כמותן בגיל זה. אך כיוון שאין אפילו דבר שבכוחו לבגרנו חרף הנראה לעין, היה עליי, כילד, לנתב את דרכי בהרפתקה שהייתה מביכה גם אדם בוגר. ולא רק אני. מתקופה זו ישמרו חבריי בלבם זיכרון שונה מזה של אבותיהם. ומי שמתרעמים עליי בעניין זה, שישוו בדמיונם את מה שהייתה המלחמה לבני נוער כה רבים במספר: ארבע שנים של חופש גדול.התגוררנו בפ..., על גדות נהר המארן.הוריי, למען האמת, התנגדו להתרועעוּת מעורבת.[1] החושניות, הטבועה בנו מלידה, ומופיעה עיוורת עדיין, יצאה נשכרת מזה, לא נפסדת.מעולם לא הייתי חולמני. מה שנדמה חלום לאחרים, תמימים ממני, היה בעיניי אמִתי כחריץ גבינה לחתול, חרף פעמון הזכוכית המחפה עליו. אף על פי כן הפעמון קיים.משנשבר הפעמון, מנצל זאת החתול להנאתו, אף שאדוניו הם ששברוהו וכפות ידיהם נפצעו.עד שמלאו לי שתים עשרה איני זוכר שום אהובה, מלבד ילדה קטנה ושמה כרמן. מסרתי לידיה מכתב, באמצעות ילדון צעיר ממני, והבעתי בו את אהבתי אליה. ראיתי עצמי רשאי, לאור אהבתי, להזמינה לפגישה. מכתבי נמסר לה בבוקר, טרם הכניסה לכיתה. הבחנתי בילדונת זו, היחידה שדמתה לי, מפני שהייתה נקייה, ובאה לבית הספר בלוויית אחות קטנה, כפי שבאתי אני בלוויית אחי הקטן. וכדי ששני עדים אלה יחרישו, עלה בדעתי לחברם, באופן כלשהו, זה לזה. צירפתי אפוא למכתבי מכתב מאת אחי, שלא ידע לכתוב, אל מדמואזל פוֹבֶט. הבהרתי לאחי את המהלך שלי, ואת ההזדמנות שנפלה בחלקנו לפגוש שתי אחיות בנות גילנו בדיוק, שנֵיחַנו בשמות פרטיים כה מיוחדים במינם. עם תום סעודת הבוקר עם הוריי, שפינקו אותי ומעולם לא גערו בי, נכנסתי לכיתה, ונוכחתי לראות, לצערי, שלא טעיתי בהערכתי את חינוכה הטוב של כרמן.[1] הכוונה להתרועעות של בנים עם בנות. כל ההערות הן של המתרגמת.