המשרד לסיפורי הציבור

"מר כהן, אמר יקר, אתה יודע, הסיפור שלי זה לא משהו, זה מהחיים, אבל אני מבקש שתשמע אותו" (עמ' 10). בשמו של האזרח, יקר, תובע גלעד מאירי את זכותו של הסיפור-מהחיים להישמע. במובנים רבים, סיפוריו של מאירי בקובץ הפרוזה הראשון שלו, הם אכן "לא משהו", כמעט-לא סיפורים: כאלה שאין סיבה מיוחדת לכתוב אותם, סיפורי סתם. אך אם הסתם הוא התרגום העברי לאיד הפרוידיאני – הרי שאין כמו סיפוריו של מאירי לצותת לאיד הקולקטיבי, להעלות על הכתב את ה"סתם" המבקש לצאת לאור.המשרד לסיפורי הציבור פורש לפנינו קרנבל ססגוני: אנשי שירותים ופקידות, אוהדי כדורגל, חיילים ופועלים – גיבורים-לרגע של דרמות מקומיות; פסיפס של תודעות חיות: פועלות, חושבות, מסתבכות, מדברות, אך אינן יודעות לתת פשר פסיכולוגי לעולם שבו הן תקועות.בסיפוריו של מאירי מתמזגים המספר המודרני עם מספר הסיפורים העממי ומכוננים יחדיו סוציאליזם של שפה. אפרת מישורי גלעד מאירי, חתן פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת 2008 [תשס"ח], הוציא לאור שני ספרי שירה בהוצאת כרמל: פגני אורגני (2003, זכה בפרס ירושלים לספרות יפה ע"ש המר) וזעזועים בג'לי (2006). מאירי הוא חבר בקבוצת משוררי "כתובת" ומנהל את פרויקט "מקום לשירה" בירושלים. ד"ר לספרות עברית: מחקרו עסק בשירת דוד אבידן. חתן פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת 2008 (תשס"ח).