המדרגה השלושים ושבע

מציאות ופנטזיה משולבות בסיפורי חייהן של נשים, בנות גילים שונים, השרויות בקונפליקט עם אישיותן ועם סביבתן. משותפת לכולן היא הכמיהה לגאולה פרטית ולמשמעות שהיא מעבר למנת גורלן הארצית. כמיהה זו גוררת אותן לאשליות, שההתפכחות מהן מוליכה אותן למחוזות מסוכנים. "אני לא רוצה למות כי צר לי להיפרד ממך, ועכשיו אני יודעת שגם מעצמי צר לי להיפרד. אני הולכת לפרוץ את גדר הנפש", כותבת אם לבתה ברגע של יאוש. ואילו נערה חריגה, חולת אהבה, "ילדת הצל", תאמר למורתה ברגע של אושר גדול: "עכשיו, שאני יוצאת למסע, אני נחשפת לכל הקרינות". לכל אחת מגיבורות הסיפורים הללו מיתולוגיה אישית, והן נכספות, כנגד כל הסיכויים, להגיע, כביכול, אל "המדרגה השלושים ושבע" של הווייתן. מבין ספריה של אידה צורית: שני מחזות על אהבה, מחזות, (1962); בדרך הרומאית, סיפורים, (1976); הגיל המאושר, רומן, (1975); עיר הנידחת, רומן, (1984); הקרבן והברית, מונוגרפיה על נתן אלתרמן, (1973); החיים, האצילות, מונוגרפיה על אמיר גלבוע, (1988); שירת הפרא האציל, ביוגרפיה של אבות ישורון, (1992); אשתו המנודה, רומן על אשתו של תיאודור הרצל, (1997); אהבת חיים, רומן על אהובתו של חיים נחמן ביאליק, (2000); העלמה והמשורר, רומן בהשראת אהובתו של נתן אלתרמן, (2004).