האיש שנקבר פעמיים

קליע הזיכרוןמתי אתה מתוודע לסיפור? יש סיפורים שאתה פוגש בבתֿאחת, בהיכרות ראשונית ומוחלטת המתרחשת ברגע מוגדר, ויש סיפורים שבאים אליך לאט לאט ואתה לומד להכיר אותם לאורך זמן, כמו אנשים. את הסיפור של לרנר היכרתי כל חיי, ולא היכרתי מעולם.לרנר, בעל המאפייה במושב שבו גרו סבי וסבתי מאז עלו לארץ בראשית שנות השישים, היה חלק מנוף ילדותי המוקדמת ביותר. איש לא גבוה, מוצק, שתקן, על פניו נסוך דרך קבע מבע רך. חיוך מרומז, העוויה קטנה של אירוניה רחוקה, רמזים לנוסטלגיה, עצב לא מפורש. לרנר האופה, עטוף תמיד בסינר גדול, ראשו נתון בכומתת אופים לבנה, כולו לבוש לבן, ידיו החזקות אינן נחות לרגע, בוחשות ולשות, על פניו עקבות של קמח. יצחק לרנר היה תמיד ברקע. בימים שהמאפייה שלו אפתה כיכרות לחם, אני זוכר אותו מגיש אותן ללקוחות, כשמבין שפתיו הבשרניות נמלטת לא יותר ממלה או שתיים. עלֿפי רוב עמדה בחזית המאפייה אשתו, אדומת לחיים וחזקה, מדברת עם הקהל, מנהלת את החשבונות ואת המלאי, מושלת במאפייה של לרנר אשר במושב חיבת ציון ליד חדרה.כך קראו למושב שבו חייתה משפחת לרנר, המושב שסבי וסבתי התיישבו בו לאחר שעלו ארצה. סבי היה הרופא במקום, שמח לשוב לתפקיד הרופא הכפרי לאחר שנים ארוכות של קריירה רפואית מפוארת בארגנטינה. סבי עבד בחיבת ציון ובכל הסביבה. המושב בלב עמק חפר, בין פרדסים ושדות, מוקף קיבוצים, מושבים ותיקים של חקלאים משופמים העושים את דרכם בטרקטורים מטרטרים וכן מושבים של עולים מתימן שנשותיהם עטו תכשיטי כסף וענבר ואפו פיתות בתנורי אבן, הפך לביתם של "הדוקטור" ואשתו. מבחינת סבתי וסבי, חיבת ציון היה מעין שטעטל יהודי של פעם. סבי, בן ליהודים מאזור אודסה שהיגרו לארגנטינה בעקבות הפוגרומים של ראשית המאה העשרים, נולד במושבה יהודית קטנה של הברון הירש בערבה הארגנטינית. סבתי עזבה את העיירה שבה נולדה בגליציה, והגיע לארגנטינה כילדה בת עשר. אף כי שניהם גדלו בארגנטינה והגיעו בה למעמד ולהישגים, הם היו גם יהודים מזרח אירופים, דוברי יידיש וספוגים באורחות העולם של אתמול, העולם שהיטלר הפך לעבר ולזיכרון.