ראשי » סדרת "אלדורדו" לסיפורת לטינו-אמריקנית » הבן החורג

הבן החורג

תרגום: מספרדית: יורם מלצר / עריכה: ינון קחטן

₪79   63.20

גב הספר

גב הספר

מספרדית: יורם מלצר
“מן הדברים הריקים ההם נותר בי מעל לכול השפע של השמים. יותר מפעם חשתי עצמי זערורי תחת הכחול המורחב הזה…” חואן חוסה סאֶר
גיבור הבן החורג הוא איש זקן הכותב על חוויותיו כנער סיפון יתום, שנפל בשבי שבט אינדיאני השוכן על גדת נהר עצום באמריקה הדרומית. החיים בקרב האינדיאנים הם גרעין הסיפור. הנער יקדיש את חייו שלאחר מכן, עד זִקנתו, לניסיון לפענח את המשמעות החוויתית של אותן שנים.
דמות הגיבור הבלתי נשכחת משתקפת בנופים המרהיבים ובכתיבה עתירת העושר של חואן חוסה סאֶר. זהו סיפור פואטי מאוד, לפרקים אכזרי ובוטה בתיאורי הדברים, אך בה בעת מלא רגש ויופי.
דמות הגיבור הבלתי נשכחת משתקפת בנופים המרהיבים ובכתיבה עתירת העושר של חואן חוסה סאֶר. זהו סיפור פואטי מאוד, לפרקים אכזרי ובוטה בתיאורי הדברים, אך בה בעת מלא רגש ויופי.
כמו בכל יצירותיו של סאֶר – בעיני רבים גדול הסופרים בשפה הספרדית מהרבע האחרון של המאה ה– 20 – הנושאים המרכזיים בהבן החורג הם הזמן החולף, האדם והמילה הכתובה כאמצעי
לחיפוש משמעות לחיים.
“סאֶר בנה ארכיטקטורה יוצאת מגדר הרגיל על ידי הצלבה אינסופית של קווים נרטיביים … נראה שס אֶר קרא את כל הספרות, שמע את כל המוזיקה, התפלמס עם כל הפילוסופים, ושהמים המתערבלים של נהר לה–פלטה נשטפים בשיח איכותי ויחיד במינו, זורמים בין גדותיהן של כל התרבויות” פייר לפאפ, לה מונד
“לומר שחואן חוסה ס אֶר הוא הסופר הארגנטיני העכשווי הטוב ביותר רק תגרע מיצירתו. ליתר דיוק יש לומר שס אֶר הוא אחד מהסופרים העכשוויים הטובים ביותר בכל השפות, ושכתיבתו, כמו של תומס ברנרד או סמואל
בקט, ממוקמת מעבר לקו הגבול, בשטח ההפקר, שהוא שטחה של הספרות” ריקרדו פיגליה
“סופר שמההתחלה היה מושלם מכל בחינה” באטריס סארלו

על הסופר

על הסופר

הסופר הארגנטיני חואן חוסה סאֶר (2005-1937) בן למהגר סורי־לבנוני, נולד בכפר קטן, באזור חקלאי רחב ידיים המכונה “לה פמפה גרינגה”. סאֶר גדל בעיר סנטה־פה, שבה עסק בהוראה בבית ספר אוניברסיטאי לקולנוע והיה חבר בקבוצות אינטלקטואליות וספרותיות. ב־ 1968 עבר סאֶר לפריס, שבה גר עד מותו. הוא לימד בקביעות באוניברסיטת רֵן (Rennes).
ספרו הראשון, כרך של סיפורים בשם באֵזור, ראה אור ב-1960. סאֶר גילה את כישרונו בכל סוגה אפשרית – הוא כתב קרוב ל־30 ספרי שירה, פרוזה ומסות. בין יצירותיו הגדולות: מקל ועצם (1965), אחידות המקום (1967), צלקות (1969), עץ הלימון המלכותי(1974), אף אחד, שום דבר, לעולם לא (1980), הבן החורג (1983), גלוסָה (1985), החקירה (1994- יצא לאור בעברית במסגרת ‘ליברו’ בהוצאת ‘כתר’ 2010), והעננים (1997).
סאֶר נחשב לאחד מגדולי הספרות הלטינו־אמריקנית במחצית השנייה של המאה ה־ 20 . ספריו זכו בפרסים איכותיים, תורגמו לשפות שונות ויצאו לאור בהוצאות ספרים יוקרתיות, כגון סייל בצרפת, קומפניה דס לטרש בברזיל, סרפנט טייל באנגליה, איינאודי באיטליה ועוד. ספריו של סאֶר זוכים להצלחה בקרב קוראים ומבקרים ונלמדים דרך קבע ברחבי העולם.

פרק ראשון

פרק ראשון

מן הדברים הריקים ההם נותר בי מעל לכול השפע של השמים. יותר מפעם חשתי עצמי זערורי תחת הכחול המורחב הזה: בחוף הצהוב, היינו כנמָלים בלִבו של מדבר. ואם כעת, כשאני זקן, אני מבלה את ימיי בערים, הרי זה כיוון שבערים החיים מתנהלים במאוזן, כיוון שהערים מסתירות את השמים. לעומת זאת, שם, בלילה, היינו ישנים בחוץ, כמעט מעוכים על ידי הכוכבים. הם היו כמו בהישג יד והם היו גדולים, רבים מספור, בלי הרבה שחור בין כוכב לכוכב, כמעט מפיצים ניצוצות, כאילו השמים היו קיר מנוקב של הר געש פעיל שאפשר לראות את תבערתו הפנימית מבעד לנקביו.
היַתְמוּת דחפה אותי לנמֵלים. ריח הים והקנביס הלח, המפרשׂים האטיים והנוקשים המתרחקים וקרבים, שיחותיהם של המלחים הזקנים, ניחוח מרובה של תבלינים וערמות של סחורות, זונות, אלכוהול וקברניטים, קול ותנועה: כל אלו ערסלו אותי, כל אלו היו ביתי, העניקו לי חינוך וסייעו לי לגדול, ועד לאן שזיכרוני מגיע, הם ממלאים את מקומם של אב ואם. נער שליח של זונות ומלחים, סבל, ישן מפעם לפעם בביתם של קרובי משפחה, אולם על פי רוב על השקים במחסנים, הותרתי מאחור את ילדותי אט אט, עד שבאחד הימים אחת הזונות שילמה עבור שירותיי במשגל חינם – שבמקרה שלי היה הראשון – וכששבתי משליחות, מלח העניק לי פרס על זריזותי בדמות כוסית אלכוהול, וכך, כמו שאומרים, נעשיתי גבר.
הנמלים כבר לא הספיקו לי: תקף אותי רעב ללב ים. הילדות מייחסת את אי הנוחות של העולם לבורותה ולגמלוניותה שלה עצמה; נדמה לה שהרחק, בחוף הנגדי של האוקיינוס והניסיון, הפרי טעים יותר ואמיתי יותר, השמש צהובה ומיטיבה יותר, דבריהם ומעשיהם של בני האדם מובנים יותר, צודקים ומוגדרים יותר. מלא התלהבות מכוח הסברות הללו – שהיו גם פרי הדלוּת – התחלתי לפעול כדי להתקבל כנער סיפון, בלי לדאוג יתר על המידה בכל הנוגע ליעד המדויק שאבחר: הדבר החשוב היה להתרחק מן המקום שהייתי בו, להתרחק לנקודה כלשהי באופק המעגלי, אל מקום של אינטנסיביוּת ועונג.
באותם ימים, היות שזה כעשרים שנה התגלה שאפשר להגיע אליהם בכיוון מקום שקיעת השמש, האופנה הייתה איי הודו; הספינות שבו מהם כשהן עמוסות תבלינים, או חבוטות ומרופטות, לאחר שנסחפו בימים לא מוכרים; בנמלים לא דיברו אלא על כך, והנושא הוסיף לעתים דוק של טירוף במבטים ובשׂיחות. מה שאינו מוּכּר הוא בגדר הפשטה; מה שמוּכּר, הוא מִדבר; אבל המוּכּר למחצה, מה שנצפה במעורפל, הוא המקום המושלם להניד בו את ההשתוקקות ואת ההזיה. בפיהם של המלחים הכול התערבב בכול; הסינים, ההודים, עולם חדש, אבני החן, התבלינים, הזהב, תאוות הבצע והאגדה. דיברו על ערים מרוצפות בזהב, על גן עדן עלי אדמות, על מפלצות ימיות שעולות פתאום מן המים ושהמלחים טועים לחשוב שהן איים, עד כדי כך שהם יורדים מספינותיהם ועולים על גב המפלצות וחונים בין הבליטות בעורן האבני ומלא הקשׂקשׂים. אני הקשבתי לשמועות הללו בפליאה ובלב מפרפר; כמו כל הילדים האמנתי שנועדתי לכל התהילה ושאני חסין מכל אסון, ועם כל סיפור מעשה חדש ששמעתי, בין אם שמח ובין אם מלא אימה, רצוני לעלות על סיפון אנייה גדל והלך. לבסוף נִקרתה בדרכי ההזדמנות: קברניט אחד, נווט ראשי של הממלכה, ארגן מסע לאיי מָלוּקוּ,[1] והתמזל מזלי ששׂכרוּ אותי כחבר בצוות.

[1] איי מלוקו הם חלק מקבוצת האיים האינדונזיים, אך הספינות הללו מפליגות מאירופה מערבה, בכוונה (לפי הסברה הרווחת באותם ימים) לקצר את דרכן לאסיה.
GetBooks

חוות דעת (0)

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הבן החורג”

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *