פטה-מורגנה של אהבה עם הרכב מוזיקלי

1וכך, כפי שמשפחות מסוימות נהגו להביא אתן בעלי חיים בין צרורותיהן – עזים וטלאים שגרמו לכך שייקשה עוד יותר לממש כוונות מתירניות בתחומי הספינה – באיזשהו אופן עלה בידיהם להעלות על הסיפון את פסנתר הכנף הגדול שלהם. ובלילות המתנודדים בלב ים, תחת שמים של כוכבים חלודים ואכזריים, אֵלִידְיָה דֶל רוֹסַרְיוֹ, אשתו הדהויה, גילתה אומץ ושעשעה את אותו עֵדר אפל של בני אדם שהתגודדו על קרשי הסיפון, וניגנה שופן. ובלילה האחרון להפלגה היא אפילו אזרה אומץ לדקלם חרוזים אחדים משל גוסטבו אדולפו בֶּקֶר, "משורר נשמתה", כפי שנהגה לכנות אותו. וכל זאת על אף שעצביה של אלידיה שלו, שהייתה נוחה להיבהל, איימו לפקוע מחשש שמא הספינה תטבע. במהלך כל חציית האוקיינוס היא לא חדלה מלחשוב על מה שאירע שנים מעטות קודם לכן, כשספינת קיטור שעל סיפונה הייתה קבוצה בת חמש מאות עובדים שיועדו למכרות המְלַחַת[1] שקעה במצולות מול חופי קוֹקִימְבּוֹ. העניין העצוב ביותר בכל האירוע היה שכל אותם אנשים שנדחקו לבטן האנייה לא נרשמו בספר הספינה, והרשויות הכחישו באורח מוחלט את דבר מותם, אולם אחדים מאנשי הצוות שהצליחו לשרוד מטביעת הספינה סיפרו על כך בחשאי במאורות הנמל. מעבר לכך, סבתהּ מצד אמה יכלה להיות עדה נאמנה לדבר, שכן היא עצמה הלכה להיפרד מעל אחיה שנשכר לעבודה בפַּמְפָּה ונעלם לאחר שהים בלע אותו.שרוע על כורסת הסַפּרים שלו, דלת חנותו פתוחה לרווחה לזוהר החמים של השעה שתיים אחר הצהריים, הסַפּר סיקסְטוֹ פַּסטור אַלְסָמוֹרָה – פנים אדומים מדם ושפם ארוך ומתעקל – נע בכבדות בכורסתו העשויה עור חזיר, ושב לשקוע במעמקי סייסטת המלחת שלו. בתרדמת חצי ערותו, הוא לא ידע בבירור האם הוא חולם או נזכר בתמונות הערפיליות שבהן ראה את עצמו מגיע לחופי הצפון, בראשית שנת 1907, דחוק על סיפון ספינת הקיטור "בְּלַנְקָה אֵלֵנָה" יחד עם קבוצה של מאה ארבעים ותשעה פועלים, שכל אחד מהם היה מטופל במשפחה. הוא עלה על הסיפון בקוֹקימבו יחד עם אשתו חולת השחפת ובתו בת השבע. לבסוף, באותה חצייה קשה בים, לאחר שעשתה את כל הדרך כשהיא אחוזת פחד למות בטביעה, אשתו המסכנה מתה מהתקף לב כשמבעד לפיסות הערפל כבר החלו להיראות ההרים גדושי הברזל של אַנְטוֹפָגַסְטָה. שעות אחדות קודם לכן, באחד מהתקפי הרגשנות קורעי הלב שלה, אלידיה דל רוסריו הכריחה אותו להישבע בבתולה מאַנְדָקוֹיוֹ שאם יקרה לה משהו, הרי שפרט לכך שהוא ישגיח ויאהב תמיד את הקטנה שלה, הוא לעולם לא יחדל מלעודד את חיבתה לפסנתר. "יום יבוא והיא תהיה פסנתרנית גדולה," היא אמרה לו. הוא שאל את עצמו תמיד מה הייתה עושה אשתו הלירית אילו הייתה עדה לאסון שאירע באותו בוקר שבו פסנתרהּ האהוב, שנקשר לא טוב בסירת פריקה, שקע במימי מפרץ אנטופגסטה ההומה אדם.[1] נתרן חנקתי, נודע גם בשם "מְלַחַת צ'ילה". שימש בעיקר לדישון חקלאי.