אל מקום שהנחלים הולכים

בוקרמאז הזקין אדון מירון, זו דרכו: להקיץ בטרם שחר, ובעודו מותח איברים בצינה הלוטפנית, להתענג על שלוות הבוקר. מסתבר (יטען באוזני האישה שלצדו), שדווקא לעת בלותו, ממתינים לאדם מבחר מנעמים מאותם ששימר הבורא ליראיו לעתיד לבוא, למנות ביניהם את רפיון הבשר וערבוביית הזיכרונות, טובלים ברוטב ייני של רוגע, ושעות אלה אף הן. כה דמומות עד שיכול אדם להאזין בהן לתנועתו המתנגנת של היקום, חרישית וזכה ומתמדת. זו דרך האל לתגמל את אוהביו, מוזג לכוסותיהם בנדיבות שפע זמן, טובעני ורך כשמיכת פוך.אלוהים הוא הזמן (הוא שב ומבאר לה), לכן כטפטוף משולי אדרתו. מה פלא שדי לבני גילם בארבע חמש שעות שינה, ומתעוררים אל יחידותם בעוד העולם שרוי בחשֵכה. לבד הוא שם ההוויה, ממש כערירותו של בורא עולם.אחר הוא מזדקף, תוחב כפות רגליו בנעלי הבית המהוהים ויוצא, תקיף והחלטי, לאסוף את עיתון הבוקר שהוטל ביד אמונה ממכונית חולפת. הנה הוא, זרוק על השביל, לכן לְנַעֵר מהחול, ולשאתו אל חמימות שמיכת החורף, שם יפתח בדפדוף על פי סדר קבוע. תחילה הצצה מרפרפת בעמוד השער: עוד הרעה במצב ראש הממשלה, גיבור מלחמות ישראל, המוטל אין אונים על מיטת חוליו (מתי יבוא לכך סוף), או הכרזתו הקנטרנית של הנשיא האירני המתעקש להמשיך בפיתוח פצצותיו המאיימות (אין ספק, טיפוס נקלה, ממש ראש משפחת פשע, וצריכים היו מזמן לטפטף רעל למזונו). לפעמים זעקה בוהקת באדום לרוחב הגיליון על הרוגים ופצועים בפעולה ביטחונית בקסבה של שכם, ומתחת לה תזכורת לקראת משחקה של הנבחרת הלאומית עם איזו מעצמת כדורגל אירופית (צירוף מקומם).חצי דקה לכותרות שדי והותר.אחר כך תור העמוד האחורי: ארגון אל קאעידה נגד אנג'לינה ובראד המצלמים סרט על העיתונאי היהודי דניאל פרל (ההוא שחיות אדם שיספו את גרונו מול המצלמות בפקיסטאן, הוא מזכיר לאשתו שכבר שקעה בספרה). עכשיו ידפדף מן הסוף אל ההתחלה, תוך רפרוף בידיעות הקטנות (פורץ בן שבעים שנלכד בחוף אולגה, אב ששבר את רגלי תינוקו בן החודשיים, וילדה פרואנית בת שמונה הנמצאת בשלבי היריון מתקדמים. הנה ידיעה על גופת אישה צעירה שנתגלתה על מדרכת הרחוב וטרם זוהתה).איזה עולם.סוף סוף מודעות האבל.תמיד במקומן ובשפע, ובחברתן יבלה שעה ארוכה.ראשית יבדוק אם באה שעתו של מי ממכריו. בני השבעים הם חבורה נכבדה באוכלוסיית המוספדים. לעתים בשמם המלא המודגש בגדול בלב המסגרת השחורה, בתוספת ביטויי צער ויגון קודר, או הדגשה שנגאלו מייסוריהם. לעתים כניחומים על מות האב, האח, או בן הזוג של פלוני, מנהלנו או עובדנו היקר ובני ביתם, ואז אין חובה לנקוב בפרטי הנפטר, ההופך כמובן לדמות משנית. בכל זאת נאה יותר, גם מכובד (תטען אשתו), כשטורחים לציינו בשמו, ואפילו רק הפרטי. הוכחה שבכל זאת יגעו מעט, התאמצו לברר. הוא מגחך, הרי תפקיד המזכירה, די לה בעיון קצר בטופס שבתיק האישי או חיוג אל בית האבלים להביע צער ובהזדמנות זו.GetBooks