ראשי » סיפורת » איך אומרים פסיכואנליזה במרוקאית

איך אומרים פסיכואנליזה במרוקאית

מס' עמודים: 289 / תאריך יציאה: מאי 2017

דאנאקוד: 249-50461 / מסת"ב: 978-965-540-679-5

₪74   69.20

גב הספר

גב הספר

“תמיד הייתי צריכה לשנות את השפה שלי, בבית הייתה המרוקאית, ואז אני מתחילה ללכת לבית־ספר, ושם זה צרפתית, ועד שהתרגלתי ואהבתי, וזה לקח זמן, כשהייתי חוזרת הביתה ורוצה לדבר את הצרפתית שלי, לא היה לי עם מי, בבית זה רק מרוקאית, ואחר־כך כשבאנו לארץ, לא צרפתית ולא מרוקאית, אסור! רק עברית! אז התחלתי ללמוד עברית, ואת הצרפתית והמרוקאית שמתי בצד, עד שלא נשאר מהן הרבה, ככה נתקעתי עם שפות שבורות, חתיכות של שפות, בלי אף שפה שלמה, ואולי בגלל זה אני לא יודעת לדבר את הדברים שלי כמו שצריך, ואולי אם הייתי הולכת כמו רוחי שלי, ארבע פעמים בשבוע, ומדברת בלי לפחד, ומישהו היה ככה מקשיב לי, עד שהייתי מוצאת את המילים, היה נהייה לי דיבור עם עצמי ולא רק איתו שם למעלה, ואולי, גם הייתי מוצאת מילים מתאימות, להסביר דברים  לילדה שהיא בקושי בת שש.”

דברי תמרה (מתוך הספר)

 

רחל בניטה־נירנבלט, פסיכולוגית קלינית, פסיכואנליטיקאית, חיה בתל־אביב, נשואה ואם לשניים.

מתוך הספר

מתוך הספר

יום ראשון – 2.10.11

 

זהו, הגעתי, יותר טוב ככה, עכשיו לא יהיה לי זמן למחשבות, הנה המעלית הגיעה יחד איתי, אבל לא, זה לא בשבילי, אני עולה במדרגות, לא אוהבת מעליות, ככה להיות קרובה עם אנשים שאני לא מכירה, בתוך חדר קטן, לא יודעת איפה לשים את העיניים שלי, העיניים של כולם ברצפה, שם לא פוגשים עיניים של אף אחד, אני פוחדת שהמעלית תתעייף באמצע, ואז מה, מה אני עושה עם כל האנשים האלה לידי ועם כל הבושה שיוצאת החוצה ואיֿאפשר להסתיר. הכי אני מפחדת שיברחו לי דברים מהגוף, זה כבר קרה פעם, ואני פחדתי שידעו שזה ממני, אבל לא עלי הסתכלו כשזה קרה, חשבו זה הבחור עם השיער הארוך והעגילים בכל הפנים, ואני השארתי את העיניים שלי על הרצפה, שלא יראו לי את האמת על הפרצוף.

ועכשיו הברכיים שלי כואבות, רוצות לעלות במעלית, כבר לא צעירות, אבל רגילות ככה, כל יום שלוש קומות וארבעה אוטובוסים, ככה אולי עשרים או שלושים שבועות, כבר הפסקתי לספור, וכל שבוע, כשאני מתקרבת לחדר שלו, אני הולכת יותר לאט, רק שאף אחד לא יראה, לא יחשוב מחשבות.

הנה החדר שלו, קודם אני אתפטר מהסל הזה שעושה לי סימנים בידיים, שנראים כמו הקעקועים של הנכדים שלי.

 

“אני כבר מסדרת לך את המיטה, עשית בלגן גדול, זה טוב שאתה מחייך, סימן שאתה יודע מי אני… לא, לא, זה בכלל לא בטוח, גם אתמול חייכת, אבל קראת לי מדלן, אני לא מכירה שום מדלן, והחולצה שלך הפוכה לגמרי, ומה זה כל הכתמים, בוא, בוא תתקרב קצת אלי, שאני אחליף לך… הנה ככה יותר טוב, תראה מה הבאתי לך, פרחים מהגינה שעשיתי במרפסת, שיהיה פה קצת צבע, ועכשיו אני הולכת להחליף את המים שלא יהיה לך מסריח, לא, לא, אני לא הולכת, אני כבר חוזרת… מיום ליום, אתה נהייה יותר רזה, אולי תאכל משהו, הבאתי קצת קוסקוס, נשאר מאתמול, ולא צריך שיניים בשביל קוסקוס, הילדים שאלו עליך, אתה לא רוצה לאכול?… לפני רגע חייכת, פתאום אתה עצוב, מה קרה? אתה רוצה להגיד לי משהו, אני לא מבינה… מה?… אתה רוצה הביתה? עכשיו? עכשיו איֿאפשר, אתה לא בריא, לא, אל תעשה לי ככה שאני אבכה, אתמול בכיתי מספיק כשבאתי לבקר אותך כשהחג נגמר, אתה זוכר שבאתי ואתה ניסית לרדת מהמיטה? חשבת, באתי לקחת אותך הביתה, ואם לא הייתי מחזיקה אותך, היית נופל ושובר עוד משהו, עד עכשיו כואבת לי היד… כל הלילה לא ישנתי, חשבתי שהתקשרו מהמחלקה פה, חשבתי שזהו, חשבתי יגידו שאני אשמה, שלא שמרתי עליך, שהשארתי אותך פה לבד בראש השנה, אבל עד שהגעתי לטלפון, היה שקט, אף אחד לא דיבר ולא ידעתי אם חלמתי, לא, לא התקשרתי, שלא יחשבו שהשתגעתי, ככה להתקשר באחת וחצי בלילה, חזרתי למיטה, אבל עד הבוקר כבר לא ישנתי.”