ראשי » סיפורת » דיוקן האמן כאיש צעיר

דיוקן האמן כאיש צעיר



A Portrait of the Artist as a Young Man / James Augustine Aloysius Joyce

,

תרגום: יותם בנשלום / עריכה: דליה טסלר

נקה

  • מודפס
    ₪84.00 ₪67.20

  • דיגיטלי
    ₪35.00

מתוך הפרק הראשון

מתוך הפרק הראשון

דיוקן האמן כאיש צעיר

מאת ג’יימס ג’ויס

עברית: יותם בנשלום

“לָמַד אֻמָּנוּת חֲדָשָׁה, לֹא יָדַע עוֹד רָזֶיהָ”[1]

פעם אחת לפני הרבה שנים, בימים יפים יפים, הייתה פרה־מוּמוּ אחת שהלכה בדרך והפרה־מוּמוּ הזאת שהלכה בדרך פגשה ילד קטן וחמודוּל שקראו לו קוּקיון הקטנטון…

את זה סיפר לו אבא שלו; אבא שלו הסתכל בו דרך משקפיים; היו לו שערות על הפנים.

הוא היה קוקיון הקטנטון. ליד הדרך שבה הלכה הפרה־מוּמוּ גרה בֶּטי בֶּרְן. היא מכרה סוכריות לימון על מקל.

הוֹ, תִּפְרַחַת וֶרֶד בָּר

עַל הַדֶּשֶׁא הַיָּרֹק.

ככה הוא שר. זה מה שהוא שר.

הוֹ, לַדֶּדֶא וֶוֶד בָּא.

כשמרטיבים במיטה אז קודם היא חמה ואחר כך היא קרה. אמא שלו פרשה את הסדין עם השעוונית. היה לו ריח משונה.

לאמא שלו היה ריח טוב יותר מלאבא שלו. היא ניגנה את הוֹרנפַּייפּ המלחים בפסנתר כדי שירקוד. הוא רקד:

טְרָלָלָה לָלָה,

טְרָלָלָה טְרָלָלַדִי

טְרָלָלָה לָלָה,

טְרָלָלָה לָלָה.

הדוד צ’רלס ודַנטִי מחאו כפיים. הם היו מבוגרים יותר מאבא ומאמא שלו, אבל הדוד צ’רלס היה מבוגר יותר מדנטי.

לדנטי היו שתי מברשות בשידה. מברשת עם גב מקטיפת ארגמן בשביל מייקל דאוויט, ומברשת עם גב מקטיפה ירוקה בשביל פִּרנֶל.[2] דנטי נתנה לו סוכריה מנטה בכל פעם שהביא לה חתיכת נייר לניגוב.

ילדי משפחת ואנְס גרו במספר שבע. היו להם אבא ואמא אחרים. הם היו אבא ואמא של אַיילין. הוא יתחתן עם איילין כשיהיו גדולים. הוא התחבא מתחת לשולחן. אמא שלו אמרה:

– הו, סטיבן יבקש סליחה כמו ילד טוב.

דנטי אמרה:

– הו, אחרת יבואו אליו הנשרים ויאכלו אותו.

יֹאכְלוּ אוֹתוֹ,

כְּמוֹ יֶלֶד טוֹב,

כְּמוֹ יֶלֶד טוֹב,

יֹאכְלוּ אוֹתוֹ.

כְּמוֹ יֶלֶד טוֹב,

יֹאכְלוּ אוֹתוֹ,

יֹאכְלוּ אוֹתוֹ,

כְּמוֹ יֶלֶד טוֹב.

במגרש הספורט היו המון ילדים. כולם צעקו, והמשגיחים עודדו אותם בקריאות רמות. אוויר הערב היה חיוור וצונן, ואחרי כל הסתערות־ובומס של שחקני הכדורגל התעופף נאד העור השמנוני באור האפרפר כאילו היה ציפור כבדה. הוא נשאר בשולי השורה שלו, נסתר מעין המשגיחים, מוגן מן הרגליים הגסות, ומדי פעם העמיד פנים שהוא רץ. בין המוני השחקנים הרגיש שגופו קטן וחלוש. הוא התקשה לראות ועיניו הגירו מים. רוֹדי קיקהאם לא היה כזה: הוא יהיה הקפטן של השורה השלישית, אמרו כל החברים ללימודים.[3]

רוֹדי קיקהאם היה בסדר אבל רוֹץ’ הרשע היה גועלי. לרוֹדי היו מגיני שוקיים במספר שלו[4] וסלסלת דברים טובים בחדר האוכל. לרוֹץ’ הרשע היו ידיים גדולות. לקינוח של יום שישי הוא קרא “כלב בעטיפה”. ויום אחד הוא שאל:

– איך קוראים לך?

סטיבן ענה: סטיבן דדלוס.

רוֹץ’ הרשע אמר:

– איזה מין שם זה?

סטיבן לא ידע להשיב, ורוֹץ’ הרשע שאל:

– מה עושה אבא שלך?

סטיבן ענה:

– הוא ג’נטלמן.

אז שאל רוֹץ’ הרשע:

– הוא שופט?

הוא הסתובב אנה ואנה בשולי השורה שלו, ופה ושם רץ קצת. אך ידיו היו כחולות מקור. הוא תחב את ידיו לכיסי חליפתו האפורה. זו הייתה רצועה, מה שהיה לו סביב הכיס. רצועה הייתה גם מה שאתו תוקעים רצועה לילד אחר. יום אחד אמר אחד החברים ללימודים לקַנטוֶול:

– עוד שנייה אני תוקע לך כזאת רצועה.

קנטוול ענה:

– למה שלא תרביץ למישהו בגודל שלך. לך תתקע לסֶסיל ת’אנדֶר רצועה. נראה אותך. הוא יתקע לך אצבע בתחת.

זה היה דיבור לא טוב. אמא שלו אמרה לו לא לדבר עם הפרחחים בבית הספר. אמא טובה! ביום הראשון, כשנפרדה ממנו באולם של הטירה, קיפלה את צעיף התחרה עד מעל לאף כדי לנשק אותו; והאף והעיניים שלה היו אדומים. אבל הוא עשה את עצמו שהוא לא רואה שהיא הולכת לבכות. היא הייתה אמא טובה, אבל לא כזאת טובה כשהיא בוכה. ואבא שלו נתן לו שני מטבעות של חמישה שילינג דמי כיס. ואבא שלו אמר לו לכתוב לו הביתה אם הוא צריך משהו, ולא משנה מה יקרה, אף פעם לא להתמלשֵן על חבר ללימודים. אחר כך, בשער של הטירה, הרקטור לחץ את הידיים של אבא ואמא שלו, והגלימה שלו התנפנפה ברוח, והכרכרה נסעה עם אבא ואמא שלו. הם קראו לו מהכרכרה ונופפו בידיים:

– שלום, סטיבן, שלום!

– שלום, סטיבן, שלום!

הוא נקלע ללב מהומה, ומכיוון שפחד מהמבטים המבזיקים ומהמגפיים המזוהמים בבוץ השתופף והתבונן מבעד לרגליים. החברים גנחו ונאבקו, ורגליהם התנגשו ובטשו ובעטו. מגפיו הצהובים של ג’ק לוֹטוֹן הבריחו את הכדור הלאה, ויתר המגפיים והרגליים דלקו אחריו. הוא רץ אחריהם מעט, ואז נעצר. לא היה טעם להמשיך לרוץ. בקרוב ייסעו הביתה לחופשת חג המולד. אחרי ארוחת הערב ישַנה את המספר המודבק על השולחן שלו משבעים ושבע לשבעים ושש.

באולם הלימודים היה ודאי יותר טוב מאשר בקור הזה בחוץ. השמים היו קרים וחיוורים, אך בטירה נצנצו אורות. הוא תהה מאיזה חלון השליך הֶמילטוֹן רוֹאֶן את הכובע אל החפיר[5] ואם בימים ההם היו ערוגות פרחים מתחת לחלונות. באחת הפעמים שקראו לו לטירה הראה לו המשרת את הסימנים שהשאירו כדורי החיילים בדלת העץ ונתן לו אחת מעוגיות הזנגביל שקיבלו אנשי הסגל. היה חמים ונעים להסתכל באורות שבטירה. זה היה כמו מתוך ספר. אולי ככה נראה מנזר לֶסטֶר. והיו משפטים נעימים בספר האִיּוּת של ד”ר קורנווֹל. הם נראו כמו שירים, אבל היו סתם משפטים שלומדים מהם לאיית.

אַבָּא ווֹלְזִי מֵת בְּלֶסְטֶר,

הַבָּנִים קָבְרוּ אוֹתוֹ.

הַשַּׂרְטָט רוֹשֵׁם תָּכְנִית,

הַסַּרְטָן הוּא מַחֲלָה.

היה יכול להיות נעים לשכב על שטיח האח מול האש, להשעין את הראש על הידיים ולחשוב על המשפטים האלה. הוא נרעד כאילו נגעו בעורו מים קרים ודביקים. זה לא היה יפה מצד וולס להדוף אותו לתוך השוחה המרובעת מפני שסירב להחליף את קופסת טבק ההרחה הקטנה שלו בערמון הישן של וולס, שניצח בארבעים משחקים. כמה קרים ודביקים היו המים! פעם ראה אחד החברים ללימודים עכברוש גדול מזנק לתוך הטינופת. אמא ישבה עם דַנטִי ליד האש וחיכתה שבְּריג’יד תביא את התה. רגליה היו מונחות על מעקה האח ונעלי הבית המתנוצצות שלה היו לוהטות כל כך, והיה להן ריח כזה טוב וחמים! דנטי ידעה הרבה דברים. היא לימדה אותו איפה תעלת מוֹזַמבּיק ומה הוא הנהר הארוך ביותר באמריקה ואיך קוראים להר הגבוה ביותר על הירח. האב אַרנָל ידע יותר מדנטי מפני שהיה כומר, אבל אבא שלו ודוד צ’רלס אמרו שדנטי היא אשה חכמה ומשכילה. וכשדנטי השמיעה את הקול ההוא אחרי ארוחת הערב ואז הניחה יד על הפה: זאת הייתה צרבת.

קול קרא על פני המגרש:

– כולם פנימה!

ועוד קולות עלו מהשורה הנמוכה ומהשורה השלישית:

– כולם פנימה! כולם פנימה!

השחקנים התקבצו, סמוקים ומוכתמים בבוץ. הוא הלך אִתם, ושמח שהוא נכנס פנימה. רודי קיקהאם אחז בשרוכים החלקלקים של הכדור. אחד החברים ללימודים ביקש ממנו לשחק רק עוד פעם אחת; אבל הוא המשיך ללכת ואפילו לא ענה לו. סיימון מוּנאן אמר לו להפסיק כי המשגיח מסתכל. החבר פנה אל מוּנאן ואמר לו:

– כולנו יודעים למה אתה מדבר. אתה השֶׁפֶט של מק’גלייד.

שֶפֶט הייתה מילה משונה. החברים קראו לסיימון מונאן ככה מפני שסיימון מונאן נהג לקשור את השרוולים המדומים של המשגיח מאחורי הגב, והמשגיח היה עושה כאילו הוא מתרגז. אבל הצליל היה מכוער. פעם שטף ידיים בשירותים של מלון ויקְלוֹ ואבא שלו משך את הפקק בשרשרת והמים המלוכלכים ירדו דרך החור בכיור. ובסוף, אחרי שכל המים נעלמו, יצא מהכיור צליל כזה: שֶׁפֶט. אבל בקול רם יותר.

כשנזכר בזה, ובצבעם הלבן של השירותים, נעשה לו קר ואז נעשה לו חם. היו שני פיני ברזים שהיה צריך לסובב, ואז היו יוצאים מים: קרים וחמים. הוא הרגיש קרירות, ואז קצת חמימות. על הפינים היו חרוטים שמות. זה היה משונה מאוד.

והיה לו קר גם בגלל האוויר שבמסדרון. האוויר היה משונה וקצת לח. אבל תיכף ידליקו את הגז וכשהוא דולק הוא משמיע רחש קל, כמו שיר קטן. תמיד ככה: וכשהחברים בחדר המשחקים משתתקים, אפשר לשמוע אותו.

עכשיו הייתה השעה שבה מחַבּרים מספרים. האב ארנל כתב על הלוח תרגיל קשה ואמר:

– למי יהיה הניצחון? קדימה, יוֹרְק! קדימה, לַנְקַסְטֶר![6]

סטיבן ניסה כמיטב יכולתו, אבל התרגיל היה קשה מדי והוא התבלבל ונבוך. סמלון המשי עם הוורד הלבן על חזית הז’קט שלו התחיל לרטוט. הוא היה גרוע בתרגילי חיבור מספרים, אבל עשה כמיטב יכולתו כדי שיוֹרק לא יפסידו. פניו של האב ארנל היו קודרים מאוד, אבל הוא לא כעס באמת: הוא צחק. אז עשה ג’ק לוטון קנאק באצבעות והאב ארנל הסתכל לו בחוברת ואמר:

– כן. כל הכבוד ללנקסטר! הוורד האדם ניצח. יורק, להשתפר! קדימה לעבודה!

ג’ק לוטון העיף בו מבט מן העבר שבו ישב. הצבע של סמלון המשי עם הוורד האדום היה עמוק מאוד, מפני שהוא לבש חולצת מלחים כחולה. סטיבן חשב על כל ההתערבויות שנערכו על מי מהיסודות יזכה במקום הראשון, הוא או ג’ק לוטון, והרגיש שגם הפנים שלו נעשים אדומים. היו שבועות שבהם קיבל ג’ק לוטון כרטיס ראשון, והיו שבועות שבהם קיבל הוא כרטיס ראשון. הוא התאמץ לפתור את תרגיל החיבור הבא ושמע את קולו של האב ארנל, וסמלון המשי הלבן שלו רטט ורטט. ואז התפוגג כל להטו, והוא הרגיש שפניו מתקררים. הוא חשב שפניו ודאי לבנים לגמרי מפני שהם קרים כל כך. הוא לא הצליח לפתור את התרגיל אבל לזה לא הייתה חשיבות. ורדים לבנים וּוְרדים אדומים: אלה ואלה צבעים יפים שטוב לחשוב עליהם. והכרטיסים של המקום הראשון והמקום השני והמקום השלישי, גם להם יש צבעים יפים: ורוד, שנהבי וסגלגל. ורדים ורוּדים, שנהביים וסגלגלים הם ורדים יפים שטוב לחשוב עליהם. אולי לוורד בר יכולים להיות צבעים כאלה והוא נזכר בשיר על תפרחת ורד בר על הדשא הירוק. אבל ורד ירוק אין. אבל אולי באיזה מקום דווקא יש.

הפעמון צלצל והתלמידים החלו לצאת מהכיתות ולצעוד בשורות במסדרונות לעבר חדר האוכל. הוא ישב והתבונן בשני גושי החמאה שעל הצלחת שלו אבל לא היה מסוגל לאכול את פרוסת הלחם הלחה. המפה הייתה לחה וסמרטוטית. אבל הוא שתה עד הסוף את התה החם והחלש שהמשרתת המגושמת בסינר הלבן מזגה לו לתוך הספל. הוא שאל את עצמו אם גם הסינר של המשרתת לח, ואם כל מה שלבן הוא קר ולח. רוֹץ’ הרשע וסוֹרין שתו קקאו ששלחו להם מהבית בפחיות. הם אמרו שהם לא מסוגלים לשתות את התה; שזה שְתינה. החברים ללימודים אמרו שהם בנים של שופטים.

כל הילדים נראו לו משונים מאוד. לכולם היו אבא ואמא ובגדים שונים וקולות שונים. הוא רצה מאוד להיות בבית ולהניח את הראש על הברכיים של אמא שלו. אבל הבית היה רחוק; ולכן רצה מאוד שהמשחקים והשיעורים והתפילות יסתיימו כדי שיוכל לשכב במיטה.

הוא שתה עוד כוס תה ופלמינג אמר:

– מה יש לך, כואב לך או משהו?

– לא יודע, אמר סטיבן.

– חטפת משהו בבטן, אמר פלמינג, כי הפרצוף שלך לבן. זה יעבור.

– בטח, אמר סטיבן.

אבל הוא לא חטף משהו בבטן. הוא חשב שחטף משהו בלב, אם יש דבר כזה. היה יפה מאוד מצד פלמינג לשאול אותו. הוא רצה לבכות. הוא השעין מרפקים על השולחן ובאצבעות פתח וסגר את אפרכסות האוזניים. כשפתח את אפרכסות האוזניים שמע את הרעש בחדר האוכל. הוא נשמע כמו נהמה של רכבת בלילה. וכשסגר את האפרכסות התעמעמה הנהמה, כמו רכבת שנכנסת למנהרה. בלילה ההוא בדוֹלְקי[7] הרכבת נהמה ככה, וכשנכנסה למנהרה הנהמה השתתקה. הוא עצם עיניים והרכבת המשיכה בדרכה, נוהמת ומשתתקת; נוהמת, ומשתתקת. היה נעים להקשיב לה נוהמת ומשתתקת ושוב בוקעת בנהמה מהמנהרה ושוב משתתקת.

הבחורים מהשורה הגבוהה צעדו פנימה על המרבד שנמתח באמצע חדר האוכל, פאדי ראת’ וג’ימי מָגי והספרדי שהרשו לו לעשן סיגרים והפורטוגזי הקטן שחבש כובע צמר. אחריהם באה השורה הנמוכה והשורה השלישית. וכל אחד ואחד מהם הלך אחרת.

הוא ישב בפינת חדר המשחקים והעמיד פנים שהוא צופה במשחק דומינו ופעם-פעמיים הצליח לשמוע בחטף את השיר הקטן של הגז. המשגיח עמד בדלת עם כמה מהילדים וסיימון מוּנאן קשר לו את השרוולים. הוא סיפר להם משהו על טַלַבֶּג.[8]

אחר כך זז מהדלת ואז ניגש ווֹלס אל סטיבן ואמר:

– תגיד לנו דדלוס, אתה נותן לאמא שלך נשיקה לפני שאתה הולך לישון?

סטיבן ענה:

– כן.

וולס פנה אל החברים ואמר:

– תראו תראו, הנה אחד שנותן לאמא שלו נשיקה כל לילה לפני שהוא הולך לישון.

החברים הפסיקו לשחק, הסתובבו אליו וצחקו. סטיבן הסמיק תחת המבטים ואמר:

– לא.

– תראו תראו, הנה אחד שלא נותן לאמא שלו נשיקה לפני שהוא הולך לישון.

כולם צחקו שוב. סטיבן ניסה להצטרף לצחוק. כל גופו נמלא בן רגע חום ומבוכה. מה התשובה הנכונה? הוא ניסה שתי תשובות אבל וולס עדיין צחק. אבל וולס חייב לדעת את התשובה הנכונה כי הוא בדקדוק שלוש. הוא ניסה לחשוב על אמא של וולס אבל לא העז להסתכל לו בפנים. הוא לא אהב את הפנים של וולס. וולס היה זה שהדף אותו לשוחה המרובעת יום קודם מפני שלא רצה להחליף את קופסת טבק ההרחה הקטנה שלו בערמון הישן שלו שניצח בארבעים משחקים. זה היה לא יפה; כל החברים אמרו. וכמה קרים ודביקים היו המים! פעם ראה אחד החברים עכברוש גדול מזנק לתוך הטינופת.

כל הגוף שלו היה מכוסה ריר קר מהשוחה; וכשצלצל הפעמון להודיע על השיעור ותלמידי השורות עזבו את חדר המשחקים הרגיש שהאוויר הקר מהמסדרון ומגרם המדרגות חודר לו לתוך הבגדים. עדיין ניסה להבין מה התשובה הנכונה. זה בסדר לתת נשיקה לאמא או לא בסדר לתת נשיקה לאמא? מה זה אומר, לתת נשיקה? מגישים ככה את הפנים ואומרים לילה טוב ואז אמא שלו מרכינה את הפנים למטה. זאת נשיקה. אמא שלו הניחה שפתיים על הלחי שלו; היו לה שפתיים רכות והלחי שלו נרטבה; והן השמיעו צליל: נ-שי-קה. למה אנשים עושים את זה לאנשים אחרים עם הפנים שלהם?

הוא ישב באולם הלימודים, פתח את מכסה העץ של השולחן שלו והחליף את המספר המודבק בפנים משבעים ושבע לשבעים ושש. אבל נשאר עוד הרבה זמן עד חופשת חג המולד; אבל יום אחד היא תגיע, מפני שכדור הארץ מסתובב בלי הפסקה.

על הדף הראשון בספר הגאוגרפיה שלו הייתה תמונה של כדור הארץ: עיגול גדול ומסביבו עננים. לפלמינג הייתה קופסת עפרונות צבעוניים וערב אחד בזמן הלימוד החופשי הוא צבע את כדור הארץ בירוק ואת העננים בחום. זה היה כמו שתי המברשות בשידה של דַנטִי, המברשת עם הגב מקטיפה ירוקה בשביל פַּרנל והמברשת עם הגב מקטיפת ארגמן בשביל מייקל דאוויט. אבל הוא לא אמר לפלמינג לצבוע אותם ככה. פלמינג עשה את זה בעצמו.

הוא פתח את הגאוגרפיה בשביל השיעור; אבל הוא לא הצליח ללמוד בעל פה את שמות המקומות באמריקה. כולם היו לא מוכרים, והשמות שלהם היו לא מוכרים. כולם היו בארצות לא מוכרות, והארצות היו ביבשות, והיבשות היו בעולם והעולם היה ביקום.

הוא הפך את דף השער של הגאוגרפיה וקרא את מה שכתב בעמוד שמאחוריו: הוא עצמו, שמו ומקומו.

סְטִיבְן דֶדָלוּס

כִּתַּת הַיְּסוֹדוֹת

בֵּית הַסֵּפֶר קְלוֹנְגוֹז ווּד

סָלִינְס

מְחוֹז קִילְדֵיר

אִירְלַנְד

אֵירוֹפָּה

הָעוֹלָם

הַיְּקוּם

זה היה כתוב בכתב היד שלו; וערב אחד כתב פלמינג על העמוד הנגדי, בצחוק:

סְטִיבְן דֶדָלוּס הוּא שְׁמִי,

בְּאִירְלַנְד אֲנִי גָּר.

בִּקְלוֹנְגוֹז מִשְׁכָּנִי הַיּוֹם,

בְּגַן עֵדֶן מָחָר.

הוא קרא את השורות מהסוף להתחלה אבל אז הן לא היו שיר. אחר כך קרא מלמטה למעלה בעמוד שמאחורי דף השער עד שהגיע לשמו. כאן זה הוא; והוא חזר וקרא את כל הדף מלמעלה עד למטה. מה בא אחרי היקום?

שום דבר. אבל אולי יש משהו מסביב ליקום לפני המקום של השום דבר שמראה איפה הוא נגמר?

לא יכול להיות שם קיר; אבל יכול להיות קו דק דק שמקיף את הכול. לחשוב על כל דבר שיש ועל כל מקום שיש זה גדול מאוד. את זה רק אלוהים יכול. הוא ניסה לחשוב מה זאת אומרת מחשבה גדולה; אבל הצליח לחשוב רק על אלוהים. לאלוהים קוראים אלוהים, ממש כמו שלו קוראים סטיבן. בצרפתית אלוהים זה Dieu, וגם זה השם שלו; וכשמישהו מתפלל לאלוהים ואומר Dieu אז אלוהים מבין מיד שמי שמתפלל הוא צרפתי. אבל למרות שבכל שפה בעולם יש לאלוהים שֵם אחר ולמרות שהוא מבין כשמתפללים אליו בכל השפות, הוא עדיין אלוהים והשם הנכון שלו הוא אלוהים.

עִייף אותו מאוד לחשוב ככה. הוא הרגיש שהראש שלו גדול מאוד. הוא הפך את דף השער והביט בעייפות בכדור הארץ הירוק עם העננים החומים מסביב שבמרכזו. הוא שאל את עצמו אם צריך להיות לטובת הירוק או לטובת החום, כי פעם אחת דַנטִי גזרה במספריים את גב הקטיפה הירוקה מהמברשת של פַּרנל ואמרה לו שפַּרנל איש רע. הוא רצה לדעת אם מתווכחים על זה בבית. קראו לזה פוליטיקה. היו שני צדדים: דנטי הייתה בצד האחד ואבא שלו ומר קייסי היו בצד השני אבל אמא שלו והדוד צ’רלס לא היו בשום צד. כל יום כתבו על זה משהו בעיתון.

לא היה נעים לו שהוא לא יודע מה זה בדיוק פוליטיקה ואיפה נגמר היקום. הוא הרגיש קטן וחלש. מתי יהיה כמו החברים ללימודים שנמצאים בשירה וברטוריקה? להם היו קולות גדולים ומגפיים גדולים והם למדו טריגונומטריה. זה ייקח הרבה זמן. קודם תבוא החופשה ואחריה המחצית שאחריה ואז עוד חופשה ואז עוד פעם מחצית ואז עוד פעם חופשה. זה כמו רכבת שנכנסת למנהרות ויוצאת מהן וכמו הרעש שעושים הילדים שאוכלים בחדר האוכל כשהוא פותח את אפרכסות האוזניים וסוגר אותן. מחצית, חופשה; מנהרה, יציאה; רעש, שקט. כל כך הרבה זמן נשאר עד אז! מוטב לחזור למיטה ולישון. רק להתפלל בקַפֶּלָה ולמיטה. הוא רעד ופיהק. יהיה נעים במיטה אחרי שהמצעים יתחממו קצת. הם קרים כל כך כשרק נכנסים למיטה. הוא רעד למחשבה עד כמה הם קרים כשנכנסים. אבל אחר כך הם יתחממו והוא יוכל לישון. היה נעים להיות עייף. הוא פיהק שוב. תפילת לילה ולמיטה; הוא רעד ורצה לפהק. בעוד רגע יהיה נעים. הוא חש שחמימות מתגנבת אליו מתוך המצעים הקרים והרועדים, ונעשה לו חם יותר ויותר עד שכולו נעשה חם, חם כל כך ובכל זאת רעד קצת ועדיין רצה לפהק.

הפעמון צלצל להודיע על תפילת הלילה והוא יצא מאולם הלימודים בעקבות האחרים וירד במדרגות והמשיך במסדרונות עד הקַפֶּלָה. האור במסדרונות היה עמום והאור בקפלה היה עמום. עוד מעט יהיו רק חושך ושינה. אוויר הלילה הקר עמד בקפלה ולשיש היה צבע של ים בלילה. הים היה קר ביום ובלילה; אבל בלילה יותר. היה קר וחשוך למרגלות קיר החוף ליד הבית של אבא שלו. אבל תמיד היה קומקום בשביל פּוּנץ’־וויסקי על האש.

המשגיח על הקפלה התפלל מעל לראשו והתשובות עלו בזיכרונו:

אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח,

וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ.

חוּשׁ לְעֶזְרֵנוּ, אֲדֹנָי!

אֵלִי, אַל נָא תִּתְמַהְמֵהַּ!

בקפלה עמד ריח קר של לילה. אבל ריח קדוש. לא כמו של האיכרים הקשישים שכרעו ברך בירכתי הקפלה במיסה של יום ראשון. להם היה ריח של אוויר וגשם ואדמת כבול וקורדרוי. אבל הם היו איכרים קדושים מאוד. הם התנשפו ונאנחו מאחוריו בשעת התפילה. אחד הילדים סיפר שהם גרים בקְלֵיין; יש שם בקתות קטנות וכשהכרכרות מסָלינְס עברו שם הוא ראה אשה עומדת עם ילד בידיים בדלת הולנדית של בקתה. יכול להיות נעים לישון לילה אחד בבקתה הזאת מול אח מוסקת בגחלי כבול, בחושך מול האש, בחושך החם, לשאוף ריח של איכרים, אוויר וגשם וכבול וקורדרוי. אבל אוי, איזה חושך שהיה שם בדרך בין העצים! בחושך הולכים לאיבוד. הוא פחד להמשיך לחשוב על זה.

הוא שמע את התפילות האחרונות נישאות בקולו של המשגיח על הקפלה. הוא חזר עליהן באוזני החושך בחוץ מתחת לעצים.

אָנָּא, אֲדוֹנֵנוּ, בַּקֵּר בְּבַיִת זֶה וְסַלֵּק מִמֶּנּוּ כָּל פַּח יָקוּשׁ. הַלְוַאי שֶׁמַּלְאָכֶיךָ הַקְּדוֹשִׁים יִשְׁכְּנוּ פֹּה וְיִתְּנוּ לָנוּ שָׁלוֹם, וְהַלְוַאי שֶׁתִּשְׁרֶה עָלֵינוּ בִּרְכָתְךָ תָּמִיד, דֶּרֶךְ אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּ הַמָּשִׁיחַ, אָמֵן.

באולם השינה התפשט באצבעות רועדות. הוא ציווה על אצבעותיו למהר. עליו להתפשט ואז לכרוע ברך ולהתפלל תפילה משלו ואז להיכנס למיטה לפני שמנמיכים את הגז כדי שאחרי שימות יהיה לו סיכוי להינצל מהגיהנום. הוא הוריד גרביים ולבש מהר כתונת לילה וכרע רועד לצד המיטה והתפלל מהר, מפחד שהגז יכבה. הוא הרגיש רטט בכתפיים בשעה שמלמל:

אֱלֹהִים תְּבָרֵךְ לִי אֶת אַבָּא וְאִמָּא שֶׁלִּי וְהוֹשִׁיעֵהוּם!

אֱלֹהִים תְּבָרֵךְ לִי אֶת הָאַחִים וְהָאֲחָיוֹת הַקְּטַנִּים שֶׁלִּי וְהוֹשִׁיעֵהוּם!

אֱלֹהִים תְּבָרֵךְ לִי אֶת דַנְטִי וְדוֹד צַ’רְלְס וְהוֹשִׁיעֵהוּם!

הוא אמר ברכה, מיהר לטפס אל המיטה, משך את שולי כתונת הלילה אל מעבר לכפות רגליו והתכווץ מתחת לסדין הקר והלבן, רוטט ונרעד. אבל הוא יינצל מהגיהנום אחרי שימות; והוא יפסיק לרעוד. קול בקע ובירך את הילדים באולם השינה בלילה טוב. הוא הציץ לרגע מעבר לכיסוי המיטה וראה את הווילונות הצהובים שסביב המיטה ומולה סוגרים עליו מכל העברים. האור התעמעם בדממה.

נעלי המשגיח התרחקו והלכו. לאן? אל המסדרונות שבמורד המדרגות או אל החדר שלו בקצה השני? הוא ראה את החושך. זה נכון מה שמספרים, שיש כלב שחור שמסתובב בלילה ויש לו עיניים ענקיות כמו פנסים של מרכבה? אמרו שהוא רוח רפאים של רוצח. צמרמורת פחד גאתה בגופו. הוא ראה את אולם הכניסה החשוך של הטירה. בחדר הגיהוץ שמעל המדרגות עמדו משרתים זקנים בלבוש עתיק. זה היה לפני זמן רב. המשרתים הזקנים שתקו. בערה שם אש, אבל האולם נותר חשוך. מן האולם בא צל ועלה במעלה המדרגות. הוא עטה גלימת מצביא צחורה; פניו היו חיוורים ומוזרים; בידו לפת את צד גופו. הוא התבונן במשרתים הזקנים בעיניים מוזרות. הם הביטו בו וראו את פני אדוניהם ואת גלימתו וידעו שהוא נפצע פצעי מוות. אך במקום שהביטו אליו היה רק חושך; רק אוויר דומם וחשוך. אדוניהם נפצע פצעי מוות בקרב על פּראג, הרחק מעבר לים. הוא ניצב בשדה הקרב; ידו לפתה את צד גופו; פניו היו חיוורים ומוזרים והוא עטה גלימת מצביא צחורה.

כמה קר ומוזר היה לחשוב על זה! החושך היה קר ומוזר. היו שם פנים חיוורים ומוזרים, עיניים ענקיות כמו פנסים של מרכבה. הם היו רוחות הרפאים של רוצחים, צללים של מצביאים שנפצעו פצעי מוות בשדה הקרב הרחק מעבר לים. למה פניהם מוזרים כל כך? מה הם רוצים לומר?

אָנָּא, אֲדוֹנֵנוּ, בַּקֵּר בְּבַיִת זֶה וְסַלֵּק מִמֶּנּוּ כָּל…

הביתה לחגים! זה יהיה יופי; ככה אמרו החברים. עולים לכרכרות מחוץ לשערי הטירה, מוקדם בבוקר החורפי. גלגלי הכרכרות התגלגלו על החצץ. הידד לרקטור!

הידד! הידד! הידד!

הכרכרות עברו על פני הקַפֶּלָה וכל הכובעים הורמו. בעליצות נסעו בין הכפרים. הרַכָּבים הצביעו בשוטיהם לעבר בּוֹדֶנְסְטָאוּן. החברים הריעו. הם עברו על פני חוות “האיכר העליז”.[9] עוד ועוד תרועות. דרך קְלֵיין נסעו, מריעים ומריעים. נשות האיכרים עמדו בדלתות ההולנדיות, הגברים עמדו מפוזרים. הריח הנעים נישא באוויר החורף; הריח של קְלֵיין: גשם ואוויר של חורף ועשן כבול וקורדרוי.

הרכבת הייתה גדושה חברים ללימודים; רכבת שוקולד ארוכה ארוכה עם ציפוי שמנת מתוקה. השומרים התרוצצו אנה ואנה, פתחו את הדלתות וסגרו אותן, נעלו אותן ושבו ופתחו אותן. הם לבשו כחול כהה וכסף; היו להם משרוקיות בצבע כסף והמפתחות שלהם הפיקו מנגינה: קליק, קליק; קליק, קליק.

והרכבת המשיכה לרוץ במישורים וחלפה על פני גבעת אֶלֶן. עמודי הטלגרף עברו, עמודים־עמודים. הרכבת נסעה ונסעה. היא ידעה. בחדר הגדול בבית אביו היו מנורות וענפים קלועים רעננים. צינית וקיסוס עיטרו את המראה הגדולה שבין החלונות. קיסוס וצינית, אדומה וירוק, היו שזורים סביב הנברשות. קיסוס ירוק וצינית אדומה הקיפו את הדיוקנאות על הקירות. צינית וקיסוס לכבודו ולכבוד חג המולד.

נעים…

כולם ביחד. ברוך הבא, סטיבן! קול ברכות. אמא שלו נתנה לו נשיקה. ככה זה נכון? אבא שלו מרשל עכשיו; יותר טוב משופט. ברוך הבא הביתה, סטיבן!

קולות…

נשמעו קולות של טבעות וילון שמחליקות על המוטות, של מים שניתזים בכיורים. באולם השינה נשמע קול קימה ולבישה ורחצה; קול מחיאת כפיים כשהמשגיח הגיע ואמר לכולם לשפר את הופעתם. אור שמש חיוור זרח על הווילונות הצהובים המופשלים, על המיטות הסתורות. המיטה שלו הייתה לוהטת מאוד, ופניו וגופו היו לוהטים מאוד.

הוא הזדקף והתיישב על שולי מיטתו. הוא היה חלש. הוא ניסה לגרוב גרביים. הוא הרגיש שהם מחוספסים נורא. אור השמש היה קר ומשונה.

פלמינג אמר:

– אתה מרגיש לא טוב?

הוא לא ידע; ופלמינג אמר:

– תחזור לשכב. אני אגיד למק’גלייד שאתה לא מרגיש טוב.

– הוא חולה.

– מי?

– תגיד למק’גלייד.

– תחזור לשכב.

– הוא חולה?

אחד החברים החזיק לו את הידיים והוא שחרר את הגרב המידלדל מכף רגלו וטיפס חזרה אל המיטה הלוהטת.

הוא צלל מתחת לסדין, שמח על החמימות. הוא שמע את החברים מדברים עליו בזמן שהתלבשו לקראת המיסה. זה היה לא יפה, להדוף אותו לשוחה המרובעת, אמרו.

אז דעכו קולותיהם; הם הלכו. קול ליד מיטתו אמר:

– דדלוס, אל תמסור עלינו, אתה לא תמסור נכון?

הפנים של וולס הופיעו. הוא הביט בהם וראה שוולס מפחד.

– לא התכוונתי. נכון שלא תמסור?

אבא שלו אמר לו לא להתמלשן אף פעם על חבר ללימודים, לא משנה מה יקרה. הוא נד בראשו ואמר לא והרגיש טוב.

וולס אמר:

– לא התכוונתי, נשבע לך. זה היה רק בצחוק. סליחה.

הפנים והקול נעלמו. הוא מבקש סליחה כי הוא מפחד. מפחד שזאת מחלה. השרטט רושם תכנית, הסרטן הוא מחלה; כזאת, או מחלה אחרת. זה היה לפני הרבה זמן, במגרשי המשחקים לאור הערב, כשהסתובב אנה ואנה בשולי השורה שלו, וציפור כבדה התעופפה קרוב לקרקע באור האפרפר. אורות נדלקו במנזר לֶסטֶר. ווֹלזִי מת שם. הבנים קברו אותו בעצמם.

הפנים לא היו של וולס, הם היו של המשגיח. לא, לא: הוא באמת חולה. הוא לא עושה בכאילו. והוא הרגיש את כף היד של המשגיח על המצח שלו; והוא הרגיש שהמצח שלו חם ולח מול כף היד הקרה והלחה של המשגיח. זה מה שמרגישים כשנוגעים בעכברוש, שהוא קר ולח ומכוסה ריר. לכל עכברוש יש שתי עיניים לראות בהן. פרווה חלקלקה ומכוסה ריר, רגליים קטנטנות שמתקפלות כדי לזנק, עיניים שחורות ומכוסות ריר לראות בהן. הם מבינים בזינוקים. אבל השכל של העכברושים לא מבין מה זאת טריגונומטריה. הם שוכבים על הצד אחרי שהם מתים. אז מתייבשת להם הפרווה. הם בסך הכול דברים מתים.

המשגיח שוב היה שם וקולו היה זה שאמר שהוא צריך לקום, שהאב המחנך אמר שהוא צריך לקום ולהתלבש וללכת למרפאה. הוא התלבש מהר ככל שיכול, ובינתיים שמע את המשגיח אומר:

– אנחנו חייבים ללכת אל האח מייקל כי יש לנו בלבולים בבטן!

היה יפה מאוד מצדו לנסות להצחיק אותו. אבל הוא לא הצליח לצחוק כי היו לו צמרמורות בלחיים ובשפתיים; והמשגיח נאלץ לצחוק לבד.

המשגיח קרא:

– קדימה צעד! שמאל ימין שמאל!

הם ירדו יחד במדרגות וחלפו במסדרון על פני בית המרחץ. כשעבר על פני הדלת נזכר בחשש מעורפל במי הביצה החמימים שצבעם כצבע הכבול, באוויר הלח והחמים, בקולות השכשוך ובריח המגבות, כמו של תרופה.

האח מייקל עמד בדלת המרפאה ומדלת הארון הכהה שלימינו עלה ריח כמו של תרופה. הוא הגיע מהבקבוקים שעל המדפים. המשגיח אמר משהו לאח מייקל ומייקל ענה וקרא למשגיח אדוני. היה לו שיער אדמדם וקצת אפור והוא נראה משונה. משונה היה שהוא יישאר אח לתמיד. משונה היה שאי אפשר לקרוא לו אדוני מפני שהוא אח והוא נראה אחרת. אולי הוא לא קדוש מספיק? למה פיגר אחרי האחרים?

בחדר היו שתי מיטות ובמיטה אחת היה חבר ללימודים; וכשנכנסו הוא קרא:

– שלום! זה דדלוס הקטן! מה קרה?

– נשברה הקערה, אמר האח מייקל.

הוא היה מכיתת דקדוק שלוש, וכשסטיבן התלבש ביקש מהאח מייקל להביא לו טוסט מרוח בחמאה.

– בחייך! הוא אמר.

– נמרח אותך יופי! אמר מייקל. מחר בבוקר יבוא הרופא ותקבל מכתב שחרור.

– באמת? אמר החבר. אני עוד לא מרגיש טוב.

האח מייקל חזר ואמר:

– באמת באמת. אתה תקבל מכתב שחרור.

הוא רכן לנבור באש. היה לו גב מוארך כמו גב של אחד מסוסי הכרכרות הציבוריות. הוא טלטל את המחתָּה בהבעה רצינית והניד בראשו מול החבר מדקדוק שלוש.

אז הלך האח מייקל ואחרי זמן מה הסתובב החבר מדקדוק שלוש אל הקיר והלך לישון.

זו המרפאה. זאת אומרת שהוא חולה. הם כתבו לאבא ולאמא שלו כדי להודיע להם? אבל ייקח פחות זמן לשלוח את אחד הכמרים שיאמר להם. או שהוא יכתוב מכתב והכומר יעביר אותו.

אמא יקרה,

אני חולה. אני רוצה הביתה. בבקשה בואי לקחת אותי הביתה. אני במרפאה.

בנך האהוב,

סטיבן

כמה רחוקים הם! מחוץ לחלון זרחה שמש קרה. הוא שאל את עצמו אם הוא עומד למות. גם ביום שמש אפשר למות. הוא עלול למות לפני שאמא שלו תגיע. אז יערכו לו בקַפֶּלָה מיסת אשכבה כמו זו שהחברים ללימודים סיפרו לו שהייתה אחרי שליטְל מת. כל החברים יבואו למיסה בבגדים שחורים, ולכולם יהיו פנים עצובים. גם וולס יהיה שם אבל אף אחד מהחברים לא יביט בו. הרקטור יהיה שם לבוש גלימת כנסייה בשחור ובזהב ונרות ארוכים וצהובים ידלקו על המזבח וסביב בימת המת. והם יישאו את הארון ויוציאו אותו לאט מהקפלה והוא ייקבר בבית הקברות הקטן של הקהילה ליד שדרת עצי הטיליה. ואז יצטער וולס על מה שעשה. והפעמון יצלצל לאט.

הוא שמע את הצלצולים. הוא דקלם לעצמו את השיר שבְּריג’יד לימדה אותו.

דִּינְג דּוֹנְג! הַפַּעֲמוֹן!

הֲיִי שָׁלוֹם, אִמָּא!

טִמְנִי אוֹתִי לְיַד אָחִי

בְּתוֹךְ הַקֶּבֶר פְּנִימָה.

אָרוֹן לִי עֵץ מִקְשָׁה

וּמַלְאָכִים שִׁשָּׁה

אוֹמְרִים שִׁירָה, אוֹמְרִים הַלֵּל,

מוֹסְרִים אֶת נִשְׁמָתִי לָאֵל.

כמה שזה יפה ועצוב! כמה יפות המילים כשהן מגיעות לטִמְנִי אוֹתִי לְיַד אָחִי! רעד עבר בגופו. כמה עצוב וכמה יפה! הוא רצה לבכות בשקט, אבל לא על עצמו: על המילים, יפות כל כך ועצובות כל כך, כמו מוזיקה. הפעמון! היי שלום! הו, היי שלום!

אז הלך משם האח מייקל והתלמיד מדקדוק שלוש אמר לו לחזור מהר ולספר לו כל מה שכתוב בעיתון. הוא אמר לסטיבן שקוראים לו אָתֵיי ושלאבא שלו יש סוסי מרוץ שהם קפצנים משופרא דשופרא ושאבא שלו ייתן לאח מייקל תשר יפה כל פעם שירצה מפני שהאח מייקל בחור טוב ומספר לו תמיד מה שכתוב בעיתון שמגיע כל יום לטירה. בעיתון כותבים על כל מיני דברים: תאונות, ספינות שנטרפו, ספורט ופוליטיקה.

– בזמן האחרון כותבים בעיתון רק על פוליטיקה, אמר. גם במשפחה שלך מדברים על זה?

– כן, אמר סטיבן.

– גם אצלי, אמר.

הוא הרהר לרגע ואמר:

– יש לך שם משונה, דדלוס. וגם לי יש שם משונה, אתיי. זה שם של עיירה. השם שלך נשמע כמו לטינית.

אז שאל:

– אתה טוב בחידות?

– סטיבן ענה:

– לא כל כך.

הוא אמר:

– תפתור את זה. למה מחוז קילדייר הוא כמו קומקום?

סטיבן חשב מה יכולה להיות התשובה ואמר:

– אני מוותר.

– כי בתוכו שמים את אָתֵיי, אמר. הבנת את הבדיחה? אתיי זאת עיירה במחוז קילדייר והתה זה התה השני.

– אה, הבנתי, אמר סטיבן.

– זאת חידה ישנה נורא, הוא אמר.

כעבור רגע אמר:

– שמע!

– מה? שאל סטיבן.

– אתה יודע, אמר, יש עוד דרך שבה אפשר לספר את החידה הזאת.

– באמת? אמר סטיבן.

– את אותה חידה, אמר. אתה יודע איך עוד אפשר לספר אותה?

– לא, אמר סטיבן.

– אתה לא מצליח לחשוב על דרך אחרת? אמר.

הוא הסתכל בסטיבן מעבר למצעים. אז נשכב חזרה על הכרית ואמר:

– יש עוד דרך אבל אני לא אגיד לך מה היא.

למה לא סיפר לו? אבא שלו עם סוסי המרוץ הוא בטח שופט כמו האבא של סורין והאבא של רוֹץ’ הרשע. הוא נזכר באביו, בשירים ששר בזמן שאמא ניגנה ובשילינג שהיה נותן כל פעם שהיו מבקשים ממנו רק שישה פני, וריחם עליו מפני שהוא לא שופט כמו האבות של שאר הילדים. אז למה שלחו אותו לאותו מקום כמוהם? אבל אבא שלו אמר לו שהוא ירגיש שם בבית מפני שהדוד של הדוד שלו נשא שם נאום לפני המשחרר לפני חמישים שנה.[10] לאנשים מהימים ההם היו בגדים מיוחדים. הוא חשב שאלה היו ימים עצובים; והוא רצה לדעת אם בימים ההם לבשו התלמידים בקלונגוז מעילים כחולים עם כפתורי פְּלִיז וחזיות צהובות, חבשו כובעי עור ארנב, שתו בירה כמו גדולים וגידלו כלבי גרייהאונד משלהם כדי לרדוף אחרי ארנבות.

הוא הביט בחלון וראה שאור היום דועך. במגרשי המשחקים שורר עכשיו אור אפרפר וערפלי. בכיתה בטח כותבים הכתבות או שהאב ארנל קורא להם מתוך הספר.

משונה שלא נתנו לו שום תרופה. אולי האח מייקל יביא תרופה כשיחזור. סיפרו שבמרפאה נותנים לך לשתות משהו מסריח. אבל הוא כבר הרגיש טוב יותר. יהיה נעים להרגיש טוב יותר. אז אפשר יהיה לקחת ספר. בספרייה היה ספר על הולנד. היו בו שמות זרים ונחמדים ותמונות של ערים מוזרות וספינות מוזרות. זה היה ספר משמח כל כך.

כמה חיוור היה האור שבחלון! אבל נעים. האש עלתה וירדה על הקיר. כמו גלים. מישהו הניח פחם והוא שמע קולות. הקולות דיברו. זה היה קול הגלים. אולי הגלים דיברו ביניהם בזמן שעלו וירדו.

הוא ראה את ים הגלים, גלים כהים וארוכים צונחים ומתרוממים, כהי גוון בלילה ללא ירח. אור זעיר נצנץ בקצה המזח, מקום שם נכנסה הספינה; והוא ראה אנשים רבים נאספים על שפת המים כדי לראות את הספינה נכנסת לנמל. על הסיפון עמד איש גבוה והשקיף על הארץ השטוחה והחשוכה; ולאור מנורת המזח ראה את פניו, את פניו חדורי הצער של האח מייקל.

הוא ראה אותו נושא יד לעבר האנשים ושמע אותו אומר על פני המים בקול רווי צער:

– הוא מת. ראינו אותו על בימת המת. זעקת שבר בקעה מקרב האנשים.

– פַּרנל! פַּרנל! הוא מת!

הם כרעו על ברכיהם ובכו, הלומי צער.

והוא ראה את דַנטִי צועדת בגאווה ובדממה וחולפת על פני הכורעים על שפת המים, שמלת קטיפה חומה לגופה ורדיד קטיפה ירוק על כתפיה.

אש גדולה ואדומה בערה לגובה מאחורי הסבכה, ותחת ענפי הקיסוס המעטרים את הנברשת נערך שולחן חג המולד. הם הגיעו הביתה באיחור קל אבל הסעודה עוד לא הייתה מוכנה; אבל היא תהיה מוכנה בצ’יק צ’ק, אמרה אמא שלו. הם חיכו שהדלת תיפתח והמשרתים ייכנסו, נושאים מגשים גדולים מכוסים במכסי מתכת כבדים.

כולם חיכו: הדוד צ’רלס, שישב רחוק בצל החלון, דַנטִי ומר קייסי, שישבו בכסאות הנוח משני צדי האח, וסטיבן, שישב בכיסא שביניהם והניח רגליים על ההדום. מר דדלוס התבונן בעצמו במראה שמעל האח, משח את קצות שפמו בשעווה ואז אחז בכנפות מעילו ונעמד בגבו לאור האש; מדי פעם סילק יד מכנפות המעיל כדי למשוח בשעווה את אחד מקצות שפמו. מר קייסי הטה את ראשו הצידה, חייך וטפח באצבעותיו על צד צווארו. וגם סטיבן חייך, כי ידע שלמר קייסי אין באמת צרור של זהב וכסף בתוך הגרון. הוא חייך למחשבה שדנדוני הכסף שמר קייסי היה משמיע הצליחו להטעות אותו פעם. וכשניסה לפתוח למר קייסי את היד כדי לראות אם הצרור חבוי שם גילה שאי אפשר ליישר את האצבעות; ומר קייסי אמר לו שאת שלוש האצבעות המכווצות קיבל כשהכין מתנת יום הולדת למלכה ויקטוריה. מר קייסי טפח על צד צווארו וחייך אל סטיבן במבט מנומנם; ומר דדלוס אמר לו:

– כן, טוב. זה בסדר. אה, הלכנו יפה, בהחלט. ג’ון? כן… מעניין אם יש איזה סיכוי לסעודה הערב. כן… טוב, נשמנו לא מעט אוזון בסביבות הגבעה היום. כן, שככה יהיה לי טוב.

הוא נפנה אל דַנטִי ואמר:

– לא יצאת החוצה בכלל, מיס רירְדֶן?

דנטי הזעיפה פנים והפטירה:

– לא.

מר דדלוס הניח לכנפות מעילו וניגש אל המזנון. הוא הוציא מהארונית קנקן מלא ויסקי, מילא את בקבוק ההגשה לאט והתכופף מדי פעם לראות כמה מזג. אז החזיר את הקנקן לארונית ומזג מעט ויסקי לשתי כוסות, הוסיף קצת מים וחזר אִתן אל האח.

– טיפ־טיפונת, ג’ון, אמר, רק כדי לעורר לך את התאבון.

מר קייסי לקח את הכוס, שתה והניח אותה לידו על אדן האח. אז אמר:

– אני לא יכול שלא לחשוב איך החבר שלנו כריסטופר מייצר…

הוא החל לצחוק ולהשתעל והוסיף:

– …מייצר את השמפניה הזאת בשביל הבחורים האלה.

מר דדלוס צחק בקול.

– כריסטי? אמר. הוא, פצעון אחד על הקרחת שלו ערמומי יותר מלהקת שועלים.

הוא הטה את ראשו, עצם עיניים והחל ללקק את שפתיו שוב ושוב ולדבר בקולו של בעל המלון.

– ואיך שהפה שלו מידלדל כשהוא מדבר אליך, אתה יודע. והלחיים שלו, רטובות ולחות לגמרי. שאלוהים יברך אותו.

מר קייסי ניסה עדיין להשתלט על התקף השיעול והצחוק שאחז בו. סטיבן זיהה את בעל המלון בהבעתו ובקולו של אביו וצחק.

מר דדלוס הרכיב את המונוקל שלו, הוריד אליו את מבטו ושאל בשקט ובחביבות:

– מה מצחיק אותך, גור קטן, אה?

המשרתים נכנסו והניחו את המגשים על השולחן. מרת דדלוס באה בעקבותיהם והקצתה את מקומות הישיבה.

– שב שם, אמרה.

מר דדלוס ניגש אל קצה השולחן ואמר:

– שבי, גברת רירדן. ג’ון, שב לשולחן, בחור.

הוא שלח מבט אל מקום מושבו של הדוד צ’רלס ואמר:

– אדוני, קדימה, יש פה ציפור שמחכה לך.

חוות דעת (0)

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה על “דיוקן האמן כאיש צעיר”

האימייל לא יוצג באתר.