ילדות בצל השואה; זיכרונותיו של פרופסור אריה דורסט מלבוב ומוורשה בימי מלחמת העולם השנייה

לכל אדם יש היסטוריה אישית המורכבת מאפיזודות שונות בחייו.אני מעלה בספר זה שני פרקי חיים שהיו לי. בראשון לא ידעתישיהיה פרק אחר, בשני רציתי להדחיק, לשכוח, לא לזכור ולא לספרעל פרק החיים הקודם, אם אפשר — למחוק אותו — — To deleteבשפת המחשב של היום. זו כנראה הייתה דרכי להמשיך ולתפקד.היום אני חושב אחרת.ככל שאני מתבגר, פרק החיים הראשון צף ועולה, והופך להיותמשמעותי יותר ויותר, מכתיב לי את ההתנהגות שלי, כופה עלימחשבות וזיכרונות, ואני בדעה שצריך לספר מה עברו אנשיםבתקופה הזו של מלחמת העולם השנייה, כאשר ברור, שרבים וטוביםממני, לא שרדו.הספר בא לקדש את זיכרון השואה ואת אמי ז"ל. אלמלא היא,התושייה שלה, החשיבה הבהירה ויכולתה למצוא פתרונות בלתישגרתיים בתקופה בלתי שגרתית ובאומץ — לא היא ולא אני היינושורדים. תודתי לה מלווה אותי לאורך חיי.אני רוצה להודות לכל מי שעזר לי בהעלאת זיכרונותיי על הכתב:למזכירתי המסורה והנאמנה — איריס מיכאל שהייתה הראשונהלשבת אתי, לשמוע את סיפור שנות חיי הראשונים ולהעלות אתהטיוטה הראשונה לכתב. עשתה זאת באמפטיה רבה ובהבנה.לאביבית קדרון מיד ושם, שעבדה רבות על הכתוב, התאימה אתהביוגרפיה האישית שלי להיסטוריה הכללית מתוך ידע מעמיק שלהרקע ההיסטורי, ולהבנתי, בתחושת שליחות של חשיבות הנושא.תודה מיוחדת לסופרת המוערכת יהודית רותם שערכה את הספרבמתכונתו הנוכחית, והשקיעה בו רבות גם מבחינה רגשית ובהבנה,ואשר תוך עבודה משותפת הביאה להתקרבות חברית בינינו.כישוריה הספרותיים נותנים את ביטויים בכתוב, וכן את הזדהותהעם התוכן בהיותה אף היא עם רקע דומה בעברה האישי.ולבסוף, תודה למי שדאגה ותרמה זמן ומאמץ, דרבנה אותי לכךשהספר יצא לאור, ועומדת מאחורי לאורך השנים, לרמונה אשתי.אריה דורסט, ירושלים, ינואר 2019