ראשי » סיפורת » בית קדרות; כרכים א + ב

בית קדרות; כרכים א + ב



Bleak House / Charles John Huffam Dickens

,

תרגום: אמציה פורת

מס' עמודים: 1031 / תאריך יציאה: 2014

₪189   151.20

תיאור

תיאור

לעותקים דיגיטליים להורדה – פנו לכאן, ולכאן.

גב הספר

גב הספר

“איזה קשר יכול להיות בין בני אדם רבים, בסיפורי החיים הרבים מספוֹר של העולם הזה, שמזה ומזה לתהום רבה קוּבצו אף על פי כן יחד למרבה הפליאה!” שואל המסַפר בספר. “בית קַדְרוּת”, המוגש בזה לקורא לראשונה בעברית, נחשב בעיני רבים לפסגת יצירתו של דיקנס ולאחד מגדולי הרומנים האנגליים בכל הזמנים. בכתב אשמה חריף ומקוֹמם, סָטירי וקוֹמי, על שיטה רצופה עוולות במשפט האנגלי, ועל הפוליטיקה האנגלית, ועל החברה בכלל, ממעונות הפאר של האריסטוקרטיה ועד משכנות העוני המחפיר, מראה דיקנס איזה קשר יכול להיות בין רחוקים. במרקם וירטואוזי של סבכי עלילות ועלילות משנה, הוא מכנס ומפגיש בצמתים דרמתיים שלל דמויות וטיפוסים. מתוך אלה מזדקרת דמותה של אסתר סאמֶרסוֹן, שהיא גם המספרת רבים מפרקי הספר. אסתר, שהייתה חסוכת אהבה בשנות ילדותה, גדֵלה ונעשית אישיות מלבבת שדרכיהן של נפשות אחרות מוליכות אליה ומתכנסות סביבה. מוצאה של אסתר לא ידוע, והשאלה מי הם הוריה נעשית תעלומה מסקרנת שתוצאותיה מגיעות עד כדי מתח בלשי.

ביקורתו של דיקנס ב”בית קדרות” על אותה שיטת משפט, בסיפור שזמן התרחשותו בשנות השלושים והארבעים של המאה התשע עשרה, פעלה להמריץ תנועה שכבר הייתה קיימת כשיצא הספר לאור (1853-1852), ותבעה רפורמה בשיטת המשפט האנגלית, וזו אכן התחוללה בשנת 1870.

הקדמה

הקדמה

הקדמה[1]

שופט של בית משפט הצדק[2] הודיע לי פעם אחת בטובו, בתור אחד מחבורה של כמאה וחמישים גברים ונשים שאינם חשודים על שיגעון כלשהו, שבית משפט הצדק, אף על פי שהוא הנושא הנוצץ של דעות קדומות שרוֹוחות הרבה בציבור (וכאן נדמה לי שעינו של השופט הועפה כלפיי), הוא כמעט נקי מרבב. אכן קרה, כך הודה, שהיה איזה פגם של מה בכך בקצב התנהלותו, אבל זה הוצג בהגזמה, ויש לתלותו כולו ב”חסכנותו של הציבור”; ציבור אשם זה, כך נראֶה, היה נחוש בדעתו עד כה שלא להגדיל בשום פנים את מספר שופטי בית משפט הצדק שמינה – המלך ריצ’רד השני,[3] כמדומני, אבל כל מלך אחר יִצלח כאן באותה מידה.

זו נראתה לי בדיחה עמוקה מכדי להכניסה לגוף הספר הזה, ושמא ראוי היה לי להחזירה אל קוֹנְוֶרְסֵישְן קֶנְג’ או אל מר ווֹלְס, שאצל אחד מהם, אצל זה או זה, נולדה מן הסתם, כך נראֶה לי. בפיות כאלה יכולתי לזווג לזה מובאה הולמת מאחת הסונטות של שקספיר:

וּמִתּוֹ כָּ סָפַג אָפְיִי אֶת צֶבַע

חָמְרֵי עֲבוֹדָתִי – כְּיַד צַבָּע.

רַחֵם עָלַי שֶאֶתְחַדֵּש כְּקֶדֶם![4]

אבל מאחר שראוי שהציבור החסכן יֵדע מה נעשָה ועדיין נעשֶה בעניין הזה, אני רואה לומר כאן שכל מה שנאמר בדפים האלה על בית משפט הצדק אמת הוא ביסודו, ושרוי בתחום האמת. המקרה של גְרידְלי [בסיפור] לא שוּנה בשום דבר עיקרי ממקרה של התרחשות בפועל ממש, והביאוֹ לידיעת הציבור אדם שאינו נוגע בדבר, שמצוי מן הבחינה המקצועית בעוול המפלצתי כולו מתחילתו ועד סופו. בעצם היום הזה[5] מונחת לפני בית המשפט תביעה שראשיתה לפני כעשרים שנה; שידוע ששלושים או ארבעים עורכי דין הופיעו בה בעת אחת; שהעלוּיות שלה הגיעו לסכום של שבעים אלף לירות שטרלינג; שהיא תביעה ידידותית,[6] ואין היא (כך מבטיחים לי) קרובה לסיומה עכשיו יותר ממה שהייתה כשהוּחל בטיפול בה. בדיון בבית משפט הצדק יש עוד תביעה נודעת היטב, לא מוכרעת עדיין, שהוגשה סמוך לסוף המאה שעברה, וסכום כפול משבעים אלף לירות נבלע בעלויות שלה. אילו נדרשו לי עוד הסתמכויות לצורך משפט “ג’ארְנְדַייס וג’ארְנְדַייס” [בסיפור], יכולתי להרעיף אותן על הדפים האלה, לבושתו של – ציבור חסכן.

יש רק עוד עניין אחד שאני מבקש לומר דבר עליו. האפשרות של מה שקרוי “בערה ספּוֹנטָנית”[7] נשללה מאז מותו של מר קְרוּק [בסיפור], וידידי הטוב מר לוּאֶס (שבטעות גמורה, כמו שנוכח עד מהרה, היה סבור שבני הסמך כולם הסתלקו מן העניין) פרסם כמה מכתבים שנונים אליי כשסוּפּר המאורע הזה, וטען ש”בערה ספּוֹנטנית” לא תיתכן. איני צריך לומר שאין אני מטעה את קוראיי לא בכוונַת מכַוון ולא מתוך רשלנות, ושקודם שכתבתי את התיאור הזה טרחתי בקפידה לחקור את הנושא. יש ברשוּמות כשלושים מקרים, שאת המפורסם שבהם, זה של הרוזנת קוֹרְנֵלִיה דֶה באוּדי צֵ’סֵנאטֶה, חקר ותיאר לכל פרטיו ודקדוקיו הכומר ג’וּזֵפֶּה בּיאנְקיני, איש וֵרוֹנה, הנודע לשבח גם בתור סופר, והוא פרסם דין וחשבון עליו בוֵרוֹנה
בֿ1731, ולימים פרסם אותו שוב ברומא. מה שנראֶה למעלה מכל ספק רציונלי במקרה הזה הוא מה שנראֶה כך במקרהוּ של מר קרוּק. שני לו בפרסומו הוא המקרה שהיה ברֶנְס שש שנים לפני כן; וההיסטוריון כאן הוא לֶה קַט, אחד הרופאים הנודעים ביותר שהעמידה צרפת. מדוּבר באישה שבגלל אי ידיעה הואשם בעלה ברציחתה, אבל בערעור רציני לערכאה גבוהה יותר זוּכּה, כי הוּכח מן העדות שהיא מתה אותה מיתה שניתן לה השם “בערה ספּוֹנטנית”. איני רואה צורך להוסיף לעובדות הנודעות האלה, ולאותה הידרשות כללית לבני סמך שמצויה להלן [בגוף הסיפור] בעמ’ 538,[8] לחווֹת הדעת ולניסיונות הרשומים של פרופסורים נכבדים לרפואה, צרפתים, אנגלים וסקוטים, בימים קרובים יותר לזמננו; די לי שאומַר שלא אטוש את העובדות עד שתימָצא מתרחשת “בערה ספּוֹנטנית” ניכרת של העדוּת שעל פיה מתקבלות בדרך כלל התרחשויות אנושיות.

ב”בית קדרוּת” אני עומד במתכוון על הצד הרומנטי של דברים מוּכרים.

[1] בהקדמה זו לספר דיקנס מגיב על שתי השׂגות על סיפורו, שנדפס בהמשכים תחילה.

[2] בית משפט הצדק – בתקופה שהסיפור נטוע בה היו באנגליה שני סוגי בתי משפט: בית המשפט של הדין המקובל (Court of Common Law), שנידונו בו על פי עדים ועדויות, לפני שופט וחבר מושבעים, פלילים כגון רצח, שוד וגנבה, בנוכחות הנאשם הנחקר, שיש לו זכות דיבור והוא זכאי להגנה משפטית; ובית משפט הצדק (Court of Chancery), שנידונו בו תביעות אזרחיות כגון תביעת זכאות לירושה או עיזבון. ההכרעות בו היו אמורות להיעשות על פי עקרונות של יושר וצדק (Equity); למגיש תביעת הזכאות לא ניתנה זכות דיבור בדיונים, והוא היה מיוצג על ידי עורכי דין (כגון מר קוֹנוֶרסֵישן קֶנג’ ומר ווֹלס, בסיפור). מלכתחילה נועד בית משפט הצדק לנהוג בגמישות ולפשט את ההליכים, אבל עד ימיו של דיקנס נהיה מָשל לאי יעילות והתנהלות מסורבלת ועינוי דין. שׂכר עורכי הדין ושאר הוצאות המשפט היו מנוכים מן הירושה הנידונה, ובזה נפתח פתח לשחיתוּיות, כי היו גורמים שנוח היה להם שהדיון נמשך בלי הכרעה, וכך גדלות העלוּיות.

[3] ריצ’רד השני – מלך אנגליה בשנים 1377-1399.

[4] מתוך סונטה 111. תרגום שמעון זנדבנק (בתוך שקספיר, הסונטות. הקיבוץ המאוחד 1992).

[5] (הערת המחבר:) באוגוסט 1853.

[6] תביעה ידידותית – תביעה שהוגשה לצורך הכרעה בלבד.

[7] בערה ספונטנית – תופעה מוזרה ששרידיו של אדם, בדרך כלל שתיין, נמצאים שרופים בחדר בלי כל סימני שרפה בחפצים אחרים בו, ותולים זאת בבערה עצמית, כאילו נשרף הגוף מתוכו ובו. חילוקי הדעות כאן הם בדבר עצם אפשרותה וקיומה.

[8] (הערת המחבר:) מקרה אחר, שתיאר אותו בבהירות רבה רופא שיניים אחד, היה בעיר קולומבוס בארצות הברית של אמריקה, זה לא כבר. מדובר בגרמני אחד, בעל חנות משקאות ושתיין חסר תקנה.

חוות דעת (0)

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה על “בית קדרות; כרכים א + ב”

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *